רבות דובר על מפעלו של הרב משה צבי נריה בחינוך הדור הצעיר בתנועת בני עקיבא ובהקמת ישיבת כפר הרואה. אני מבקש במילים הבאות לתאר את תרומתו הרבה של הרב נריה ז"ל לחיבורו של הנוער בתפוצות לדרכה של הציונות הדתית ולקליטתה בארץ.
בראשית קיץ 1937 יצא הרב נריה להשתתף בוועידה העולמית של המזרחי ולייצגה כציר בקונגרס הציוני העולמי. על הפרק עמדה הסוגיה האם לתמוך בתוכנית החלוקה שהוצעה. ההשתתפות כנציג תנועת בני עקיבא בישראל ריגשה אותו מחד, אך מאידך העסקנות הפוליטית של באי הקונגרס הרתיעה אותו והוא הרגיש זר בין הפוליטיקאים הרבים.
כאשר הקונגרס הציוני החליט לאמץ את תוכנית החלוקה, תיאר הרב נריה בדבריו: "היום קרה אסון לעם ישראל. היום קיבל רובו של הקונגרס הציוני העולמי את עיקרון החלוקה של ארץ ישראל".
על אף מפח הנפש שנחל, ניצל הרב נריה את ביקורו באירופה כדי לבקר בסניפי בני עקיבא בשטרסבורג ובאנטוורפן ובסניפי השומר הדתי, שלימים הפכו להיות סניפי בני עקיבא באירופה. הרב נריה, למורת רוחם של אנשי ההנהלה הארצית של התנועה, האריך את שליחותו לכמה חודשים כדי להכיר מקרוב את תנועות הנוער הדתיות־ציוניות ולחזק בהן את תורת ארץ ישראל.
נריה "השליח מארץ ישראל" היה דמות מיוחדת במינה. העומק התורני מחד והחברמניות הקלילה מאידך הקסימו את הצעירים. וכך הם אמרו: "כשהופיע נריה, ראינו לפנינו בחור צעיר שהוא רב, תלמיד חכם, מנהיג תנועת נוער וחברמן היודע לשיר ולרקוד. זה היה משהו מיוחד! הוא אהב את הנוער אהבת נפש והחברים נקשרו אליו כמו לאבא, אהבנו אותו והקשבנו לכל דרכיו". הרב נריה בשיחותיו עם הצעירים ביקש להדגיש את "ההכשרה הרוחנית" שהצעירים חייבים לעבור, ואת הצורך בכך שיעסקו בתורה בעומק לפני עלייתם לארץ ישראל.
את ראש השנה חגג הרב נריה בברנוביץ' בדרכו למיר, ואת תפילות החג התפלל בישיבה. הרב התרגש מאוד מהתפילה שהייתה יפה ומוטעמת, אך בצאת החג הוא סיכם: "אף שהעוברים לפני התיבה התפללו בהטעמה ובהרבה לבביות, אני צריך לומר שבארץ ישראל התפללתי יותר טוב. השתדלתי לתאר לעצמי שאני עומד על יד הכותל המערבי" (מתוך 'שחר אורו', צילה בר־אלי).
בשנת 1954 אירח הרב נריה יחד עם חברים נוספים בכפר הרואה 80 נציגים מ־22 ארצות וקיים עמם את "הפגישה העולמית". אז הוחלט להקים את בני עקיבא העולמית, שעיקר עיסוקה הוא שליחת שליחים לסניפיה של התנועה ברחבי העולם.
זכיתי ללמוד בישיבת בני עקיבא בכפר הרואה בשבט 'המבשר' בשנות ה־80. אני זוכר כי הרב נריה היה חלוץ גם בקליטת עלייה של תלמידים בישיבה. הרב נריה התעקש כי לצד בנייתה של הישיבה כישיבת הדגל של הציונות הדתית (בשנים אלו היו שש כיתות במחזור), יש לפתוח את הישיבה לעולים מכל רחבי העולם. יחד איתי בפנימייה ולצידי על ספסל הלימודים היו צעירים בני גילי מקהילות בדרום אפריקה ואוסטרליה שהגיעו לחודשיים כדי לטעום מהי ישיבה ציונית ישראלית.
אך יותר מכול ריגשה אותי התעקשותו להביא לישיבה את נוער נעל"ה מחבר מדינות העמים לשעבר ובני נוער עולים מאתיופיה. הרב נריה האמין בכל ליבו, וכך גם הדגיש לנו התלמידים הישראלים, כי משנת הציונות הדתית חייבת להיות נחלת כל חלקי החברה הישראלית.
שנים אחר כך, בצבא ובהזדמנויות שונות בעבודה, פגשתי את אותם עולים צעירים, חובשי כיפה וכאלו שאינם, שמבטא רוסי או אתיופי מלווה את דיבורם והם חבים הכרת הטוב לישיבה שפתחה בפניהם צוהר ראשון לחברה הישראלית. הרב היה השליח. שליח מארץ ישראל שהעמיס על שכמו את הדאגה לנוער בתפוצות ולקליטתו המיטבית בארץ.
הכותב הוא מזכ"ל בני עקיבא העולמית