מאיר בן סירא חשב שהוא כבר מורגל בשריפות. כקב"ט מוסדות החינוך במועצה האזורית חוף הכרמל והאחראי על יחידת מתנדבי כיבוי אש בניר עציון, הוא מוזעק לאירועי דלקה ומגיע אליהם ראשון כדבר שבשגרה. אולם האירוע שאליו הוזעק בחנוכה לפני עשר שנים היה שונה בתכלית מכל מה שהכיר עד אז.
"בסביבות 11 בבוקר קיבלתי הודעה על אש שפרצה בכרמל, באותו חורף זה היה אירוע נפוץ אפילו יותר מהרגיל. זו הייתה שנה בלי גשם, מזג האוויר החם נמשך גם לתוך חודש ינואר, אז לא ממש הופתעתי. עד שהגעתי לשם התברר שמדובר בשריפה גדולה יותר מאירוע נקודתי.
''המקום הראשון שאליו הגעתי היה גבעת וולפסון, בין ניר עציון למלון יערות הכרמל. זו שכונה שנמצאת בתוך פארק הכרמל, והיה צריך לפנות את תושביה כי היה די ברור שהאש תגיע למקום. תוך כדי שאנחנו עוברים בין הנקודות הולכת ומתבררת התמונה: יש פה אירוע בקנה מידה שאנחנו לא מכירים. הלכתי עם מצלמה לאורך כל הזמן שם, המצלמה היא חלק ממני, הולכת איתי לכל מקום. צילמתי את תנ"צ אהובה תומר וסנ"צ איציק מלינה. לא דמיינתי שאני מצלם את התמונות האחרונות בחיים שלהם".
כשהובהרה התמונה וכוחות הביטחון הבינו שזהו אירוע שייכנס לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל, גם אופי הפעילות של הכוחות בשטח השתנה. "עוד לפני שאנשי המשטרה במקום הבינו מה קורה, החלטתי אני שצריך לפנות את בית אורן מתושביו. היה ברור שהאש מתקרבת לשם. גם מלון יערות הכרמל שהחל לקלוט אורחים לסוף השבוע היה סמוך לקו האש. דיברתי עם איש האבטחה במלון והוריתי גם לו לפנות את המקום ולשלוח את האורחים הביתה.
"כשחזרתי לגבעת וולפסון כבר לא היה אפשר לצאת מהשכונה. האש סגרה עליה מכל הכיוונים, חוץ מדרך מילוט אחת שבאמצעותה הצליחו כל התושבים לצאת ולהימלט מהשריפה. במהלך הפינוי הזה ראינו הר של אש. לא היה ברור מה זה, ואז הודיעו לנו שאוטובוס בער על כל נוסעיו. עוד לא ממש ידעתי מי היו הנוסעים, אבל הבנתי שאנחנו בתוך גיהינום. התחילה מלחמה. האש תפסה את בית אורן, בעוצמה שלא הכרתי. בתים שלמים עלו באש. המשכנו בפינוי ימין אורד, ניר עציון וכפר האומנים עין הוד".
ארבעה ימים התרוצץ בן סירא מנקודה לנקודה כדי לסייע לכוחות, לפנות את התושבים ולראות מי יכול דווקא להישאר ביישובים הפגועים כדי להעניק עזרה לכוחות הפועלים בשטח.
"מצב הכבאות באותם ימים לא היה שונה בכלל ממה שהיה בקום המדינה", מספר בן סירא. "העובדה שכמה גחלים שמישהו השאיר מביאים לשריפת ענק שגובה את חייהם של עשרות – זה לא מצב תקין. לא היה מי שיכבה את האש. איך בכלל נוצר מצב שנותנים למכוניות להיכנס להר הבוער, לאוטובוס לנסוע לתוך השריפה? כל זה תוצאה של מערך כיבוי וכוחות שפשוט לא היו ערוכים לדבר הזה".
כיום מספר בן סירא על מצב שונה לחלוטין גם במערך הכבאות וגם מבחינת המעורבות האזרחית של תושבי האזור. "היום יש מכוניות חדשות, ציוד מתקדם. בעשור האחרון התחולל שינוי רציני מאוד. מפקדים בעלי עבר צבאי ומשטרתי נכנסו כבכירים לכיבוי אש, כוח האדם התעבה והשתפר. גם יחידות המתנדבים שאז היו קטנות יותר גדלו. יש אימונים קבועים של כיבוי אש לתושבי האזור. הרבה מהתושבים מחזיקים בבית ציוד לכיבוי שריפה. וכמובן טייסת הכיבוי היא שינוי מאוד רציני.
''עושים גם הרבה פעולות מנע, דבר שלא היה בעבר. יישובים באזור מיוער מקבלים הוראות לכרות עצים גבוהים שקרובים לבתים, איפה שהשטח צריך להיות נקי יותר. העובדה היא שהיום כל המערך הזה עובד אחרת. לפני כמה שנים הייתה שריפה אדירה ביערות הכרמל. נשרפו בתים והיה נזק, אבל ההשתלטות על האש הייתה מהירה יותר. לא היו נפגעים כי היה תיאום בין כל הכוחות, הייתה חשיבה נכונה והציוד החדש יחד עם התושבים המאומנים אפשרו ניהול שונה ובטוח הרבה יותר של האירוע".
כלואים בדרך לבית הסוהר
על התיאום בין הכוחות כנקודה קריטית מצביעה גם סימה יפרח. בתה, איילה יפרח ז"ל, הייתה צוערת בקורס קצינים של שב"ס כשעלתה על האוטובוס שעלה בלהבות. "היום יש כלל חשוב: בכל אירוע שריפה פותחים חמ"ל. שיהיה תיאום ועדכון מלא בין המשטרה, כיבוי האש וכל הכוחות האחרים. אם היה תיאום והיה עדכון זמין היו ניצלים חיי אדם", היא אומרת.
יפרח עוד הספיקה לדבר עם בתה, שהתקשרה מתוך האוטובוס כשהשריפה התחילה לסגור עליו. היא לא האמינה שהטלפון עם בתה בלב התופת יהיה למעשה שיחת הפרידה ביניהן. "אם אפשר יהיה לפתוח את הראש שלי, לשים מיקרופון ולשמוע מה קורה בתוכו – זו השיחה הזאת עם איילה. היא חוזרת אצלי שוב ושוב. מילה במילה", היא אומרת.
מישר איילה יפרח הצטרפה לשב"ס כחלק ממיזם תלפיות - הכשרה מהירה לקורס קצינים במסלול שיכוון אותם להיות בצמרת הפיקוד של השירות. "אחרי הרבה מיונים וסינונים היא התקבלה", נזכרת אמה. "אמרתי לה שבית סוהר זה לא מקום לעבוד בו. למרות שהיא לא אסירה אלא סוהרת זה מקום לא נעים לבלות בו את החיים. היא הייתה לפני חתונה כשהתקבלה למסלול היוקרתי והיא מאוד האמינה בו. היא דיברה על הכוח שיש לה להשפיע על האסירים, להקנות להם ערכים ולשקם אותם".
כשהחליטו בשב"ס שיש לפנות את כלא דמון השוכן על הר הכרמל לפני שיעלה בלהבות, הוזעקו צוערי קורס קצינים של הארגון כדי לתגבר את הכוחות וכדי לבצע את משימת פינוי הכלא תוך השגחה מרבית על האסירים.
"ביום שבו אירע האסון איילה התקשרה אליי ואמרה לי שהולכים לפנות את הכלא, ואולי היא תגיע הביתה כי אנחנו גרים קרוב. צחקנו. אמרתי לה 'ממתי מפנים כלא? אתם קורס קצינים או טיול שנתי של כיתה ה'? איזו מין משימה נתנו לכם'. שתינו צחקנו בטלפון ושמעתי שהחברים שלה לקורס משתעשעים ברעיון הזה גם והייתה אווירה טובה. כשהם התקרבו והיו בעלייה לבית אורן היא התקשרה אליי כדי לשאול מה מצב השריפה. אף אחד לא עדכן אותם מה קורה וחשבו שאולי אני זו שיודעת. לא היה לי מושג, ואז היא אמרה לי את המילים 'אמא, אנחנו כבר יודעים שהשריפה מאוד קשה'.
''הכלא היה אפוף עשן, ואני לא יודעת איך לא אמרתי לה לפחות שייזהרו. אחר כך אחת משלושת הניצולים מהאסון אמרה לי שאיילה ישבה מקדימה כדי לכוון את האוטובוס. בגלל שאנחנו גרים באזור ביקשו ממנה לעזור לנהג להגיע. זה לא כביש קל. מדובר בדרך מפותלת. האוטובוס, מטבע הדברים, נסע לאט כשהוא מלא בנוסעים. הכביש היה חסום על ידי המשטרה משעות הצהריים, והמשטרה לא נתנה גם לאוטובוס להיכנס.
''אחד הקצינים שהיה בשטח פשוט החליט על דעת עצמו ובסמכות שלא הייתה לו לפתוח את הציר לאוטובוס, ונתן לצוערים להתקדם לעבר בית הסוהר. אף אחד לא עדכן את הנהג או את הפיקוד באוטובוס מה המצב על הכרמל. לא הייתה שום תקשורת בין קציני המשטרה בשטח, ולא בין המשטרה לשב"ס ולכבאות.
"היו שם קירות גבוהים של אש לאורך כל הדרך. אחרי שהאוטובוס כבר התקרב לכלא דמון, 400 מטר ממנו החליטו השוטרים להורות לו להסתובב ולחזור למטה. לשוטרים הללו לא הייתה ראייה מרחבית, והם לא הבינו שלמטה האש רק התגברה מאז שהאוטובוס עלה. אחרי הרברס, הנוסעים נתקלו בפרץ אש אדיר, ובמהלך ניסיון שוב להסתובב ולנסוע לכיוון הכלא הרכב נתקל בעיקול מסוכן ונפל. בשעה 15:37 עוד דיברתי עם איילה, עד 15:45 היא כבר לא הייתה בחיים.
"מאוחר יותר הגעתי למשטרה כדי לזהות את קולה. היא התקשרה למוקד 100, הקול שלה נשמע שם בבירור והיא אומרת למוקדנית: 'מה עושים? אנחנו כבולים פה בשריפה, אנחנו כבולים. אוטובוס שלם של סוהרים כבול בשריפה בבית אורן, אתם חייבים לעזור לנו'”.
היום עומדת יפרח בראש בית יד לבנים בקריית חיים, ויחד עם משפחות נוספות שאיבדו את יקיריהן בהר הבוער ביקשה לעמוד מקרוב על חקר האסון ויישום המסקנות העולות ממנו. "המצב הקשה שבו סוהרים, כבאים, שוטרים ואזרחים לא יודעים מי נגד מי ומה כיוון הפעילות לא יקרה יותר. לצערי 44 אנשים קיפחו את חייהם בגלל המחדל שהיה לפני עשר שנים, ואת הכאב הזה לא יחזירו לנו. אבל אני יודעת שנעשה מה שאפשר כדי שאסון כזה לא יקרה שוב. החמ"ל שמוקם בכל שריפה יחד עם המסקנות האחרות שומרים על חייהם של אנשי ביטחון רבים", אומרת יפרח.
לקצר את זמן התגובה
כאמור, אחת ממסקנות האסון בכרמל הייתה הקמת טייסת הכיבוי שעליה אחראית משטרת ישראל. שמה הרשמי הוא טייסת אלעד, על שם צופה האש המתנדב אלעד ריבן ז"ל שנספה גם הוא בשריפה.
מפקד הטייסת הוא סנ"צ תומר ברינר, בוגר חיל האוויר ולשעבר סגן מפקד תחנה במשטרה. "חיל האוויר קיבל עליו את המשימה להקים את הגוף שהחוסר שלו בלט בכרמל. מאוחר יותר בהסדר בין משרד הביטחון למשרד לביטחון פנים הוחלט שנכון יותר שהטייסת שתפקידה לעסוק בנושאי ביטחון אזרחיים תהיה תחת אחריות המשטרה וקיבלתי את התפקיד”, הוא מסביר.
תומר היה שותף גם הוא למאמץ להשתלט על האש לפני עשור, אז הגיע לתגבר את הכוח האווירי של המשטרה שלא עסק בכיבוי. "בכל אירוע שריפה, לצד כוחות הכיבוי וההצלה מגיעים שוטרים שמטרתם לסגור צירים במקרה הצורך, לפנות תושבים שגרים סמוך לקו האש ולהרחיק מטיילים ממוקדי הסכנה. השיטור האווירי עוסק בניהול אירועים גדולים במבט מלמעלה. היינו אמונים על שליטה, תיעוד ודיווח לכוחות שבקרקע. לדוגמה, ראינו לאיזה כיוון האש נעה וכך ידענו לעדכן את הכוחות ולהתחיל בפינוי התושבים שעתיים לפני שהשריפה התקרבה לבתים".
בשריפה שהייתה בכרמל גייסה הממשלה כוחות כיבוי אוויריים ממדינות אחרות, סנ"צ ברינר כיוון אותם וסייע להם בכיבוי מהאוויר. "לקח להם כמה ימים להגיע, והיינו הכוח שכיוון אותם ועמד איתם בקשר כל הזמן. היום אנחנו בעולם אחר לגמרי. ישראל ערוכה לאירועים בסדר גודל שכזה, בניגוד ללפני עשר שנים. הדבר הכי חשוב בהשתלטות על שריפות ענק הוא זמן התגובה. היום המטוסים עולים לאוויר עשר דקות עד רבע שעה מרגע קבלת הקריאה על שריפה בסדר גודל שזקוק לכיבוי מהאוויר.
''יש לנו 14 מטוסי כיבוי שמלווים בשישה מסוקים משטרתיים ואפשר לשלוט על הדברים בקלות, במהירות ובמינימום סיכון של חיי אדם. העיכוב שהיה בכרמל, עיכוב של כמה ימים עד שהגיעו כוחות הסיוע הבינלאומיים, הביא למצב שגם הם לא עזרו בכיבוי השריפה. פשוט חיכינו למזג האוויר שישתנה, שהרוח תסיט את כיוונה ושיירד גשם, וכשאלה קרו השתלטנו על השריפה. אבל מאז הופקו הלקחים, והיום אנחנו ערוכים ומוכנים גם לאירוע שכזה".