כמה סמלי שנאומו הטוב ביותר של בני גנץ, האיש שהפך לגיבור הטרגי של הפוליטיקה, היה זה שבו הודיע על התאבדות פוליטית. באופן פרדוקסלי, גנץ שלא רוצה בחירות בשום אופן הצביע בעד פיזור הכנסת בקריאה טרומית, בזמן שנתניהו, שהבחירות נחוצות בשבילו כדי להימנע מהרוטציה, זועק בעד המשך קיומה של הממשלה.
העימות האמיתי הוא כמובן על העיתוי. גנץ אומנם היה חפץ בהמשך קיום הממשלה, אבל מתוך הבנה שנתניהו בכל מקרה יפרק אותה בזמן הנוח לו, כמה שיותר מאוחר אבל לפני הרוטציה, בכחול לבן מנסים לשמור על שאריות הכבוד העצמי האבוד ולפרק אותה עוד קודם לכן.
נתניהו מצידו נהנה מההפקר - גנץ מצביע אקטיבית בעד פיזור הכנסת באופן שימסגר אותו כאשם בהליכה לבחירות לפני שמשבר הקורונה תם, במקום להמתין שלושה שבועות עד שהכנסת תתפזר מאליה בלי תקציב, כשהאשמה הייתה נופלת ובצדק על נתניהו.
דווקא מול הלעג לבני גנץ ולכישוריו הפוליטיים החלשים, צריך לזכור: בין אם מתוך תמימות, חולשה פוליטית או נימוקים ערכיים, הוא עשה את הדבר הנכון למדינה כשחבר לנתניהו לממשלת אחדות ומנע מערכת בחירות רביעית ומתישה בזמן קורונה. לא הייתה ברירה טובה יותר או הגיונית יותר בנקודת הזמן ההיא. הוא ידע שישלם מחיר בפירוקה של השותפות עם לפיד (שממילא ספק אם הייתה שורדת גם למערכת בחירות רביעית), ושהתקשורת וחלקים נרחבים בבייס שלו יסרבו לסלוח לו על בגידה בעיקרון המקודש של ״רק לא ביבי״, אבל בחר לבלום את הסחרור שישראל נכנסה אליו.
מתוך היכרות בסיסית עם הצד השני להסכם, הייעוץ המשפטי שקיבל יו״ר כחול לבן בזמנו היה מקיף וניסה ליצוק טונות של פלדה ובטון חוקיים ומשפטיים על הסכם הקמת ממשלת האחדות, כולל השבעה מראש של ראש הממשלה החליפי. אבל אין הסכם שאי אפשר לפרוץ ואין סעיף שאי אפשר לעקוף, ומרגע שאותרה הפרצה - הפרת ההסכם באמצעות אי העברת התקציב - נתניהו אחז בה בלי להרפות.
זאת האמת הפשוטה שצריכה להיאמר שוב ושוב בדרך אל הקלפי: נתניהו הוא זה שהפר באופן יסודי את ההסכם בין הליכוד לכחול לבן, כשסירב להעביר תקציב דו־שנתי כפי שקובע סעיף 30 להסכם הקואליציוני. מאז הוא המשיך לאחוז בתקציב המדינה כבן ערובה פוליטי ונקודת יציאה מהקורלס המשפטי והפוליטי שאליו נכנס, ולא משנה כמה חריף המשבר הכלכלי והבריאותי בחוץ.
גם מי שמאמין שנתניהו נרדף משפטית, או מעדיף שלטון ימין מלא־מלא, יודע שהסכמים צריך לכבד. במשך שלוש מערכות בחירות לא היה בכוח הימין להקים ממשלה לבדו. הרוטציה הייתה רע הכרחי. ההפקרות הכלכלית של הליכה לבחירות בסיטואציה הנוכחית בלי תקציב ושל אי קיום ההסכם היא חרפה שתישאר רשומה על שמו של הימין. גם אם בקלפי יושג לבסוף ניצחון, בסיועם האדיב של החיסונים והחיסולים.
מתחילים מנקודת האפס
בחירות, כבר למדנו, אינן מוכרעות דווקא בקרבות הצמרת, אלא לעיתים על סף אחוז החסימה. לכן שווה להביט בשורת האפסים שמופיעה באופן קבוע בסוף כל סקר: פרץ (עמיר) ופרץ (הרב רפי), לוי־אבקסיס, והצמד האוזר־הנדל.
לפי כל תחזית, מפלגת העבודה, שאחזה בשלטון ללא מצרים בעשורים הראשונים של המדינה, תימחק בבחירות הקרובות אם תתמודד לבדה. הקרב שמתחולל בין עמיר פרץ למרב מיכאלי על ביטול הפריימריז נודד כעת אל הזירה המשפטית. אבל מבחינה פוליטית, חרף הצהרותיה של מיכאלי על כך שבכוונתה לשקם את המפלגה כגוף עצמאי, השאלה העיקרית היא האם העבודה תתמזג עם כחול לבן כפי שרוצה פרץ, או שהיא תרוץ יחד עם מרצ כפי שמיכאלי תעדיף. עד כמה עגום המצב שם תעיד העובדה שלא ברור איזו מבין הברירות תניב יותר מנדטים.
עוד מפלגה היסטורית שצפויה לקפח את חייה בבחירות הללו היא המפד״ל ז״ל. הרב רפי פרץ אוחז במנגנון המפלגתי של הבית היהודי, שאיתו נדד כסיעת יחיד אל ממשלת נתניהו, בלי שאר חבריו מימינה. בהנחה שהצמד בנט וסמוטריץ' ירוצו יחד, ואין בכוונתם לקבל את פרץ חזרה לשורותיהם, עומדות בפניו שתי ברירות: שריון בליכוד, אם נתניהו יציע, או ריצה נפרדת מימין לבנט, יחד עם רסיסי מפלגות הקצה נעם ועוצמה יהודית.
לאחרונים יש ניסיון מר במיוחד בחתימת הסכמים עם הרב פרץ, ובעיקר עם קיומם (״מילה זו מילה״). אבל לרב פרץ יש ביד קלף מפתה אחד, שאולי יכפר על בגידת העבר והאלקטורט הלא קיים בהווה - יחידת מימון מפלגות יקרת ערך. סביב הקלף הזה ייתכן שתתגבש מפלגת הנישה שתנסה לאתגר את בנט מימין, ואולי גם תשמר את המסורת הימנית הקדושה של אובדן קולות על סף אחוז החסימה.
שריון אפשרי נוסף בליכוד הוא של אורלי לוי־אבקסיס עם גשר. הגברת שעברה מישראל ביתנו לרשימה עם מפלגת העבודה, ובבחירות האחרונות נבחרה בפתק מרצ, עשויה עוד להשלים את הסיבוב עד למפלגת הבית של אביה – הליכוד – כשהיא נודדת עם יחידת המימון שלה. גם כאן שאלת השריון תלויה בנתניהו, שאולי ישמח להכניס את לוי־אבקסיס שערקה בהקמת הממשלה למחנה ממליציו, על חשבון משוריינת אחרת שעשתה לו צרות בקדנציה האחרונה - יפעת שאשא־ביטון.
בחלק מהסקרים שאשא־ביטון והעצמאות שהפגינה בוועדת הקורונה שווים כמה מנדטים נודדים ועצמאיים. נתניהו עצמו אומנם נלחם בח״כית הסוררת בקדנציה האחרונה, אבל התמודדות עצמאית שלה עם תחייה מחודשת של 'כולנו' יכולה לעשות לו רק טוב: היא תוכל לקחת מנדטים שאינם דווקא מגוש הימין ולחבור אליו תמורת תמורה נאה אחרי הבחירות. הוא הרי זקוק לכחלון חדש שיעשה בשבילו את העבודה, שלא לדבר על כך שלפחות חלק ממצביעיה עלולים לבוא על חשבון האדם היחיד שבאמת מאתגר אותו כרגע - נפתלי בנט.
לפי דיווח השבוע ב'וואלה', שהוכחש נמרצות בימינה, בנט הציע לה את המקום השני ברשימתו יחד עם הבטחות מפליגות. מגעים בין הצדדים ללא ספק התקיימו, אבל הסבירות שבנט הציע לה ״את השמיים ואת הארץ״ כפי שטענה, לא גבוהה. שאשא־ביטון אומנם בעלת משקל אלקטורלי, אך היא עלולה גם להבריח קולות בגלל הטענות שנהגה בפופוליזם שהעלה את התחלואה.
אחרונים חביבים ברשימת האפסים הם האוזר והנדל עם דרך ארץ. הצמד הפוליטי הזה השפיע באופן דרמטי על הממשלה האחרונה. שתי אצבעותיהם שנגרעו מגוש רק־לא־ביבי מנעו את הקמת ממשלת כחול לבן בתמיכת המפלגות הערביות, והכתיבו את האחדות הכפויה שמסתיימת לה כעת. בסביבת גנץ יש עליהם כעס רב, וגנץ עצמו צוטט בעבר טוען שהם אלו שמנעו ממנו להיות ראש ממשלה.
את מה שבוגי יעלון חושב על דרך הארץ של השניים ששוריינו על משבצות מפלגתו תלם וחברו לנתניהו, מיותר אפילו לדמיין. ועדיין, למרות הסקרים הלא מחמיאים, סביר שהשניים יפלסו די בקלילות את דרכם לכנסת הבאה. כסיעה עצמאית, גם הם נהנים ממימון מפלגות צמוד ויקר ערך. הברירה שלהם היא בין ריצה משותפת עם כחול לבן ובין חבירה לימינה.
בנט כבר ניהל בעבר מגעים, יחד ולחוד, עם הצמד הימני־ליברלי. במסגרת המרכוז שהוא ינסה לעשות לרשימת ימינה כדי למשוך קהלים מחוץ לגוש עשוי להיות להם תפקיד מרכזי, בין אם יתמזגו למפלגתו ובין אם ישמרו על כוחם כחטיבה נפרדת ברשימה. שני אנשי המחנה הלאומי שניסו להחליף את נתניהו באמצעות חבירה לשמאל־מרכז עשויים לגלות שהתוצאה הזאת אפשרית דווקא בנדידה ימינה.
לתגובות: [email protected]