המסורתיים החדשים

תופעה: הרבה אנשים רציניים הפכו לחפיפניקים לאחרונה. וגם: על מנייני החצרות שמקדשים את המרחב הציבורי

ידידיה מאיר , י"ח בכסלו תשפ"א

המסורתיים החדשים-ערוץ 7
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

1.

אוכלוסיית העולם נחלקת לשתי קבוצות עיקריות ביחס לסבל ממגפת הקורונה. לא, לא צעירים מול מבוגרים, גם לא אנשים מקבוצות סיכון ובעלי מחלות רקע מול בריאים כשור. אני מדבר על בעלי משקפיים מול כאלה שאינם.

נכון, כל האנושות עוברת תקופה מאתגרת של ריחוק חברתי, של קשיים כלכליים, של סגר, של ילדים תקועים בבית, כל אחד וההתמודדויות שלו. אבל אלו שלא מרכיבים משקפיים יכולים לראות בימים אלה. זה מדהים. הם יוצאים בבוקר לרחוב, המסכה מעיקה, הריחוק החברתי מבאס, אבל ברוך פוקח עיוורים. פותחים את העיניים ומסתכלים. על הנוף, על המדרכה, על אנשים שחולפים על פניהם. אשרי חלקם. לעומתם, חלק משמעותי מאוד באוכלוסיית העולם - שאני לא יודע מה גודלו המדויק, אבל הוא בוודאי מונה מיליוני בני אדם - מתעורר בבוקר, מתלבש, מתארגן, עוטה מסכה, יוצא מהבית, ופתאום שדה הראייה שלו מיטשטש לגמרי. הבל הנשימות שלו עולה מתוך המסכה וממלא את עדשות משקפיו באדים.

למה נזכרתי בזה פתאום עכשיו, אחרי תשעה חודשי קורונה? כי בעוד שבתקופת האביב והקיץ מעט האדים היו מתנקים על ידי ניגוב קל של טישו, ימי הקור והגשם מחריפים את הבעיה בעשרות אחוזי טשטוש. אתה מנגב את העדשות והן שוב מתמלאות אדים. דמיינו שאתם נוהגים ברכב, בחוץ קר, בפנים חם, השמשה מתמלאת באדים ואין דרך להפעיל את המזגן במצב שמפשיר אדים. איך אפשר לנסוע ככה? איך אפשר ללכת ככה?

אני יודע, חנויות האופטיקה מוכרות לאחרונה מטליות מיוחדת כאלה שמונעות אדים, והן עושות עבודה לא רעה, אבל טרם נמצא חיסון שפותר לגמרי את הבעיה. אז אם פגשתם אותי ברחוב בימים האחרונים, אמרתם לי שלום ולא החזרתי שלום, אל תיקחו את זה אישית. אני פשוט לא רואה אתכם ממטר.

2.

בשבועות האחרונים אני שם לב לתופעה תיאולוגית מרתקת: הרבה יהודים סביבי, כאלה שאני מכיר כאנשים רציניים ויסודיים שמקפידים על קלה כחמורה, הופכים להיות מסורתיים. מסורת היא דבר נפלא כמובן, תשאלו את טוביה החולב. אבל אני מתכוון למסורתיים בקטע רע. לא מחויבים עד הסוף, חפיפניקים, לא רציניים.

תראו, זה שיש קבוצות באוכלוסייה שמהרגע הראשון לא הקפידו על הוראות משרד הבריאות בנוגע לקורונה, את זה כמובן אני יודע. יודע ומתבייש. בעיקר כשמדובר ביהודים דתיים וחרדים שאמורים להוות דוגמה לזהירות ואכפתיות לזולת. אבל אני לא מדבר עליהם עכשיו. אני גם לא מדבר על מכחישי קורונה הזויים. אני מדבר על אנשים נורמטיביים לחלוטין, אנשים שבמשך חודשים שמרו על ההוראות, וגם עכשיו הם די שומרים, אין להם משהו נגד, אין להם שום אידיאולוגיה או משנה סדורה, רק שעם הזמן הם הפכו להיות לייטים. פחות מקפידים. למה? כי אין כוח, די, נמאס. מומרים לתיאבון.

ואני לא יודע מה יותר חמור: אלה שהחליטו שהם יותר חכמים מהאפידמיולוגים ומומחי הבריאות בכל העולם, או אלה שיודעים טוב מאוד שקורונה היא לא שפעת ושחייבים להיזהר, אבל מה לעשות, אין להם כוח להתמודד. לאט לאט הם הידרדרו רוחנית ונהיו מסורתיים. שומרי קורונה בלב.

בימים האחרונים, במקומות שונים, אני נתקל ביותר ויותר אנשים כאלה, ומפתיע אותי לגלות שהם לא מתביישים בצורת החיים החדשה שלהם. להפך, כמה מהם אפילו צחקו על ההקפדה שלי וניסו לשכנע אותי להפסיק להיות כזה אדוק־פיסטוק. לא היו להם נימוקים מיוחדים. סתם משפטים כמו "איזה כבד אתה" או "יאללה, לקחת קשה מדי את הקורונה, תרגיע", ועוד שלל משפטים לא רציניים.

3.

אסור להכליל. גם בתוך שומרי המסורת יש גוונים שונים. לא כולם אותו דבר. למשל, יש כאלה שמקפידים על מסכה אבל לא שומרים נגיעה. הם יתעקשו לחבק אותך. בעיקר בשמחות. ושוב, אני מדבר על כאלה שבגדול שומרים. לא מפירי חוק. האירוע שלהם מחולק לקפסולות קטנות, הם מקפידים על ריחוק כמו שצריך, אבל אז ברגע שמגיע לשמחה אורח שהם ממש מתרגשים לראות אותו, הם ניגשים אליו, נופלים על צווארו, נושמים על צווארו, תוך כדי שהם ממלמלים ברגש "עזוב עכשיו קורונה, תביא חיבוק!". כאילו הקורונה לא מדבקת בשמחות מרגשות. כאילו הקורונה לא מדבקת – בעיקר! – בשמחות מרגשות.

איך אני גאה להיות ברגעים האלה הבוק המעצבן שעומד במקום והורס את הרגע. כן, אני מקפיד. לא, לא לקחתי קשה מדי את הקורונה, אני לא היסטרי ברוך ה'. אני ישן טוב בלילה. אני פשוט עושה את מה שצריך לעשות - לא מוריד לרגע את המסכה ומקפיד על ריחוק חברתי גם במפגשים מרגשים. זאת התרומה המינימלית שלי, וגם המקסימלית, למלחמה העולמית במאבק, להצלת המבוגרים, לעזרה לצוותים הרפואיים, לשמירה על הסובלים ממחלות הרקע. וזה כל כך פשוט ולא דורש הקרבה מיוחדת, שקשה לי להבין את אלה שהחליטו לאחרונה לפרוק עול רק כי נמאס (בפרט אם הם לא בעלי משקפיים).

ובתוך התסכול הזה יש גם רגעים משעשעים עם המסורתיים החדשים. למשל לשמוע אותם משתמשים במילה "קפסולה" כמין קלף מנצח. "זה בסדר, זה בסדר, אנחנו מאותה קפסולה", הם יגידו לך ואז יתחבקו עם בן דוד מדרגה רביעית. לא, חפיפניקים שלי, אתם לא מאותה קפסולה. אלא אם אתם גרים עם הבן דוד הרביעי באותו בית או לומדים איתו באותו שיעור בישיבה הסגורה. אחרת אתם סתם חרטטנים. "אנחנו מאותה קפסולה" זה ה"תאכלו, תאכלו, הכול בד"צ" החדש.

4.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על הפלא הגדול הזה: אלפי מניינים, שלוש פעמים ביום, בכל רחבי הארץ, כולם מתקיימים במה שנקרא "המרחב הציבורי", רבים מהם באזורים חילוניים מובהקים, ולמעט מקרה נקודתי מאוד בצפון תל אביב, של איזו שכנה צעקנית עם אלרגיה קשה לתפילות, לא הגיע לתקשורת שום סיפור על תקרית משמעותית של מלחמת אחים בין מתפללים לשכנים. איך אני יודע שלא הגיע? כי אם היה מגיע סיפור כזה התקשורת הייתה מפרסמת אותו בקול רעש גדול כמו שהיא יודעת ואוהבת לעשות.

יתכן מאוד שבמקומות מסויימים היתה מתיחות או אי נוחות סביב קיום התפילות, זה טבעי, אבל הדברים נפתרו בהסכמה ובהתחשבות הדדית בין השכנים. ואגב, אני בטוח שיש סיפורים הפוכים, של שכנים שהתקרבו זה לזה ואל התפילות בזכות מנייני החצרות, אבל הם לעולם לא יגיעו לתקשורת (אם אתם מכירים מקרוב סיפורים כאלה, אתם מוזמנים לשלוח למייל המופיע בראש העמוד).

בליל שבת שעברה הלכנו למתחם הפתוח עם הכי הרבה מניינים בעולם: הכותל המערבי. לכו לשם גם אתם. הכותל הוא דוגמה ומופת לאיך אפשר, עם קצת מחשבה ותכנון נכון, ותיחום, וסדרנים, וקצת משמעת ציבורית, להמשיך במהלך החיים. כל קבוצת מתפללים או מתפללות מנותבת למתחם משלה, וברגע שהוא מתמלא הבאים בתור מופנים למתחם אחר. ברגע הראשון יש צביטה בלב לראות את הכותל מחולק לחתיכות, זה לא הכותל שהכרנו, אבל די מהר מתרגלים. יש בסידור החדש הזה אפילו משהו שמקל על הכוונה, שמרכז אותה, שתוחם אותה.

ביציאה מהכותל, אחרי קבלת שבת וערבית, ניגש אליי יהודי נחמד - אחרי זה הבנתי שהוא רב בית כנסת ברמת גן, הרב אליעזר מגן - ושיתף אותי בתחושות שלו ביחס למה שקורה עכשיו עם התפילה. לא בכותל אלא בכל הארץ.

מחר בפרשה, הוא אמר לי, נקרא על יעקב שחולם חלום וכשהוא מתעורר ממנו הוא אומר: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי... מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים". כולנו יודעים את הפסוק הזה בעל פה, אבל בעצם, איך נולדה הקדושה במקום הזה? איפה הכול התחיל? בחלום עם הסולם והמלאכים? לא, הרבה קודם לכן. החלום היה רק סימן שיש קדושה במקום הזה, הוא לא היה הגורם לה. אבל מאיפה הגיעה הקדושה? חז"ל אומרים לנו שבמקום שבו ישן יעקב, מאה שנים קודם לכן, בדיוק מאה שנים, אברהם אבינו עקד את יצחק, ומאוחר יותר, שם במקום הזה, יצחק יצא להתפלל. כלומר כשאבותינו עשו מעשה של מצווה, של מסירות נפש, של תפילה, זה השאיר רושם של קדושה במקום לדורות.

5.

וכאן הפנה אותי הרב מגן לציטוט מדהים של ר' חיים מוולוז'ין. הוא כותב שבכל מקום שבו אדם לומר תורה, הוא משאיר רושם של קדושה במקום. כל אדם. לא רק אברהם אבינו, לא רק יצחק אבינו, אלא כל יהודי, גם אבי ואיציק: "אבל התורה הקדושה, כל מקום שתזריח ותופיע אורה וקדושתה פעם אחת – קדושת עולם תהיה לו, ונשאר תמיד בקדושתו" (נפש החיים, שער ד').

בימים אלו של הקורונה, סיים הרב מגן את דרשת ליל שבת האישית שנתן לי על מדרגות הכותל, אנו מוצאים את עצמנו מתפללים וקוראים בתורה בכל מיני מקומות שונים ומשונים. לפי ר' חיים מוולוז'ין ייתכן שיש כאן מהלך אלוקי להחיל קדושה ברחובות ובחצרות. שהקדושה תהיה לא רק בתוך בתי הכנסת אלא בכל ארץ ישראל כולה. ואולי זה מה שהובטחנו בנביא "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". במציאות הנוכחית אנו רואים איך הארץ מתמלאת דעה וחיבור לקב"ה במרפסות, ברחובות, בחניות, בכבישים. מקומות בארץ שלא התפללו בהם מעולם מתקדשים ובעצם הופכים לבית אלוקים. האור של התורה מקדש עוד ועוד מקומות חדשים, והקדושה הזאת, קדושת עולם, תישאר שם עוד הרבה אחרי שהקורונה תיגמר.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

והתמונה הזאת צולמה ביום חול כמובן. לא פחות משלוש חופות־קורונה, אם ספרתי נכון, שמתרחשות באותו ערב, ובאותו אזור שמשקיף על מקום המקדש. מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב.
צילום סלולרי: ידידיה מאיר