הראי"ה ניהל מאבק לאורך שנים רבות ביחד עם מנהיגי "המזרחי" בארץ, ובראשם ר' מאיר בר-אילן, הרמן שטרוק הרב מימון ועוד, למען שמירת השבת בפרהסיה בכל מקום בארץ ישראל.
חלק משמעותי במאבק זה היה נגד עריכת משחקי כדורגל בשבת. בנוסף, פעל יחד עם הרב יוסף חיים זוננפלד וסיעתו למען אותה מטרה. זאת למרות חילוקי הדעות והיריבות ששררה ביניהם.
בשבת כ"ד תשרי תרפ"ז התפרצה 'כנופית אנשים', כלשון העיתונות, כדי להפריע למשחק. 'כנופיה' זו נשלחה מטעם הרה"ר (!) כדי להפריע למשחק. משלחת של 'מכבי' בקרה אצל הרב קוק, והביעו לרב את רגשות הכבוד וההערצה של חברי מכבי לדת ישראל. הם הודיעו כי חילול השבת לא נעשה ע"י החברים ולהבא לא ימכרו כרטיסים בשבת, לרוכלים לא תינתן אפשרות למכור, ואסר העישון בכל תחום המגרש! למרות ההצעה לפיה לא יהיה חילול שבת בוטה במגרשים – הרב קוק עמד על כך שיש לעסוק בהתפתחות הגופנית רק בימות החול, והשבת נועדה לעניינים רוחניים. ('דאר-היום' גליון כב).
בני עקיבא 'מפוצצים' משחק כדורגל
לאחר תקופה ארוכה שהמשחקים לא התקיימו בשבת, מתוקף הסכם בין 'מכבי' והועד הלאומי, טענה מכבי שיש לה הפסדים כספיים, וקבעה משחק לשבת כא סיון תרצ"א. הרב קוק פרסם מחאה גדולה על הכוונה לשחק בשבת. כשהתקרב מועד המשחק, שלחו הרבנים הראשיים לישראל יחד עם הרב זוננפלד מכתבים דחופים לנציב העליון למפקד המשטרה ומושל ירושלים בדרישה למנוע את המשחק בין מכבי לקבוצה הארמנית. הקבוצה הארמנית שהוזמנה, נשמעה לבקשת הפטריארך ולא הגיעה למשחק. אבל מכבי התעקשה, והזמינה קבוצה אחרת מת"א...
ביום שישי כ' סיון, הודיעו נציגי הציבור הדתי לכל חלקיו, שיעשו הפגנה גדולה נגד חילול השבת. ראשי מכבי הזמינו שוטרים אנגלים וערבים רבים כדי להתגונן מההפגנה. הסוכנות ניסת למנוע את הקבוצה מת"א מלשחק, והמגרש שדה מלחמה. יהודים פצועים ומתעלפים, המכבים מתנפלים באכזריות על חברי בני-עקיבא, המשטרה אוסרת את חבר הועה"פ של המזרחי ישעיהו ברנשטיין ועוד תלמידים מישיבת הרב קוק . בן צבי והרב אוסטרובסקי (המאירי) מנסים – ללא הצלחה – להשפיע על מכבי להפסיק את המשחק ("שחר אורו" 181-183).
כך תיאר זאת הרב נריה:
ובעת ההיא מלחמה לירושלים התורנית על שבת קדשה, מלחמה עם ה'מכבי', מלחמה עם הבועטים בכדור-הרגל ופוגעים בעין השבת, בליבם של ישראל. יצאו האנשים והפגינו את צערם את מרירותם. המונים צבאו על מגרש ה'מכבי' צבאו וזעקו מרה 'שבת, שבת'. הבועטים בעטו והזועקים זעקו. אלו לעצמם ואלו לעצמם. ולא קרב זה אל זה. והנה באו חניכי בני עקיבא, לא צעקו ולא זעקו, אלא התפרצו אל המגרש בלבלו את המשחק הפריעוהו. התנפלו עליהם הבועטים המרובים ובעטו בהם. קרבו אגרופיהם ורגליהם של הבועטים לגופם של המעפילים, של משמר השבת של נוער השבת ("מעשה הבא בחזון", 94-96).
הרב נריה מצטרף לבני עקיבא
באותה עת למד הרב נריה בישיבת מרכז הרב, בראשותו של הראי"ה. מייסד התנועה, יחיאל אליאש שמע על אישיותו המיוחדת, ופנה אליו שיבוא להדריך את חניכי בני-עקיבא. מתחילה הסתייג הרב נריה, בגלל הפעילות המשותפת של בנים ובנות, שכללה גם ריקודי זוגות. הוא תיאר כי בפגישתו עימם ראה לפניו חבורה של צעירים שאין להם זהות דתית מובהקת. שנראה היה כי הם מצוים בדרכם ממאה שערים אל העולם החילוני.
יחיאל אליאש כותב בספרו (שם) :
אחרי ההפגנה הזו נכנס הרב משה צבי מנקין (נריה) בכל להט נפשו לעבודת בני-עקיבא.
כלומר, כשראה את האיכפתיות, ומסירות-הנפש למען קדושת השבת, הסיק כי ליבם ורצונם של החניכים נמצאים במקום הנכון. אלא שהתורה והלכותיה טרם השפיעו על כלל מעשיהם.
הסבלנות משתלמת
אמנם, הרב נריה מעולם לא הסכים לתופעות אלה האסורות על פי ההלכה, אלא שבאותו זמן טרם בשלה השעה. כארבעים וחמש שנה (!) מאוחר יותר, בשנת תשל"ז, פרסם הרב שמואל כץ את הספר "קדושים תהיו" על הלכות צניעות בחברה בת-זמננו, הפונה בעיקר לתנועת בני-עקיבא. ספר זה חולל תפנית, ואף סערה גדולה והבעת התנגדות בקרב חלק מחברי התנועה והנהגתה. אך הרב נריה כתב הסכמה נלהבת לספר, והבהיר כי כל אותם השנים לא הוכיח את חניכי בני עקיבא על נושאי צניעות, לפי הכלל "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין". אלא שהציבור הלך והתפתח מבחינה רוחנית והלכתית, קמו עוד ועוד ישיבות ואולפנות. כך, באופן טבעי, לאחר כל השנים הארוכות של חינוך למצוות וללימוד תורה – הגיעה ההתעוררות מצד בוגרי התנועה וחניכיה לפעול גם בתחומים אלו.
ועתה, צא וראה מידת סבלנות של איש חינוך מובהק – הרב משה צבי נריה – עד היכן היא מגעת. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.