בשבוע שעבר, בפרשת ויצא, עסקנו בדמותו של לבן הארמי, אחד מן הטיפוסים הנכלוליים שעמהם נאלץ יעקב להתמודד בדרך המסובכת הזאת. דרך שהציג יעקב לרחל כבר בפגישתם הראשונה על הבאר: "אחיו אני ברמאות" (רש"י לבראשית כט ב, על פי הגמרא והמדרשים).
השבוע, יעקב אבינו עובר מהפך, עם שובו מן הגלות לארץ ישראל, משתנה שמו מיעקב לישראל, מעקבה עקמומית, לישרות.
השם ישראל ניתן ליעקב לראשונה על ידי המלאך שנאבק עמו במעבר יבוק. פירושו בפי המלאך: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". מובנו של השם בהקשר זה הוא גם נצחון במאבק וגם השגת שררה ושליטה. אך אילו היתה זו המשמעות המלאה של השם, מן הראוי היה שיקרא שר-אל. תוספת הי' בתחילת שמו, מאפשרת לפרשו גם במשמעות אחרת: מלשון יושר.
בפעם השניה ניתן לו השם ישראל על ידי האלקים בהתגלותו אליו בבית-אל. שם נאמר לו: "שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל". בפעם הזאת לא מוזכר הנימוק שהציע המלאך. עתה, נטען השם במשמעויות נוספות.
ההתגלות בבית-אל באה אחרי שיעקב וביתו הסירו את אלהי הנכר שהיו עמהם, הטהרו והחליפו בגדיהם. אחרי שיעקב הקים מזבח במקום בו נגלה אליו האלקים לראשונה, בברחו מפני אחיו. כפי שנהוג לומר היום, יעקב "סגר מעגל" בבית אל. הוא חזר לנקודת המוצא בה נפרד מן הארץ, נפטר מכל שיירי הגלות, קיים את נדריו והבטחותיו לאלקים והשלים בכך את שובו ארצה והשתרשותו בה. בעת הזאת, הוא זוכה להתגלות שבה חוזר האלקים על הבטחת הזרע והארץ, וחוזר על הקריאה לשינוי השם.
שינוי השם על ידי המלאך מצביע על כך שיעקב ינהל מעתה את מאבקיו בהתעצמות ישירה, ולא בדרכים עקיפות של ערמה, עקבה ותחבולה. שינוי השם על ידי האלקים מצביע מעבר לכך, שמעתה ואילך תהיה דרכו של יעקב כולה דרך של יושר. ישר עם אלקים ואדם. כלשון הנביא: "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר". (ישעיהו מ ד. מבואר בשל"ה לפרשת עקב).
הנביא הושע ביטא את החילוף בדמותו של יעקב במלים: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים" (הושע יב ד). בצעירותו, עוד בבטן אמו, סיגל לו את דרך המאבק של העקב, ואילו בבגרותו, כשהגיע לשיא אונו וכוחו, למד להתמודד ביושר ובשררה, גם עם מלאך האלקים.
נוסח אחר של השם ישראל הוא "יְשֻׁרוּן" הנזכר לראשונה בסוף ספר דברים: בשירת האזינו ובברכת משה. אף הוא מוסבר בין היתר כביטוי של חיבה וכבוד לעם ישראל, כאשר הם הולכים בדרכי ישרים.
מכאן ואילך, לא ישתמש עוד יעקב בדרכי מרמה. בפרשת דינה, נאמר: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ". אבל יעקב אינו שותף לכך, ואף מוחה כנגדם באמרו: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ".
גם בהתמודדויות שתבואנה בפרשות הבאות לא יופיע בהנהגתו של יעקב שום הבט של תחבולה וערמה.
הוא מציג את עמדתו בישירות, גם כלפי יוסף החולם, גם כלפי האחים המרמים אותו, גם בהדריכו את בניו איך להתמודד עם פרעה, גם בעמדו בעצמו בפני פרעה, וגם באחרית ימיו, כשהוא מצווה את מורשתו ליוסף ובניו, ולכל הבנים הנקבצים ליד מיטתו.
חילוף השם בעת הכניסה לארץ, אחרי ההטהרות מאלהי הנכר ובצירוף עם ברכת ירושתה לזרעו, מורה על קיומו של שוני מהותי בין הנהגת הגלות להנהגת ארץ ישראל. מה שהיה נחוץ ואף ראוי בתקופת הגלות, אינו מתאים עוד לעם ישראל בשובו לארצו. יש בכך קריאה לא רק ליעקב האיש, אלא לזרעו אחריו לדורות עולם.
תורת ארץ ישראל מחייבת לבחור, ככל האפשר, ללכת בדרך של ישרות, גם במקום שהדבר אינו נוח ומחייב מאבק ועימות. זו תביעה כלפי פנים, בין אדם לחברו, בין ההנהגה לבין הציבור, וזו תביעה כלפי חוץ, למדיניות בינלאומית ולדיפלומטיה. לא תמיד הדבר אפשרי, אבל זו תביעה שצריכה להלקח בחשבון בקבלת החלטות במישורים שונים של חיינו.
אחד מן הדימויים של ה"צבר" הישראלי בדור העצמאות היה אדם שיש בו ישירות, "דוגריות" (דוגרי בערבית – ישר). ישרות הגובלת לעתים בחוצפה ובחוסר רגישות. הדור שביקש להדגיש את שלילת הגלות ואת טיפוח דמותו של הצבר יליד הארץ, חש בעומק ליבו וביטא בלשונו ובדימוייו את הפער שבין העקוב הגלותי למישור הארצישראלי. היה בכך חן מסוים, ואולי גם חשיפה של יסוד עמוק תרבותי הנעוץ בפרשתנו. אך היתה ועדיין יש בכך מידה לא מבוטלת של חספוס וחוסר נימוס, בלשון המעטה. ישרות וישירות אינה פוטרת מעדינות, רגישות ונימוסים.
כנגד הדוגריות הצברית, יש בסלנג הישראלי אינספור ביטויים לאי-יושר, מלבלף ועד לתחמן, ומלעבוד-על ועד לעקוץ. השימוש בסלנג מקהה את השלילה שבמרמה ובתחבולה ומרכך את היחס אליהן. לעומת זאת, קשה למצוא ביטויי סלנג להתנהגות ישרה ותמימה, ואם כבר מוצאים, יש לכך קונטוציה שלילית, של נאיביות וילדותית, אם לא טפשות ממש.
נדמה שאילו היינו שואלים את משתמשי הסלנג איך לתרגם את תוארו של יעקב "איש תם", היינו מקבלים שלל ביטויים מזלזלים: מיורם ועד חנון, ומבוק ועד פראייר. מצב השפה העממית, המדוברת, משקף בעומק את מצבנו התרבותי. למרות השיבה לארץ, עם ישראל עוד לא הגיע חזרה לבית אל, ועוד לא טמן את אלהי הנכר אשר בתוכו.
התביעה מאדם ומן החברה להיות ישרים, מכילה בתוכה כמה וכמה תביעות מוסריות והנהגות. הבסיסית שבהן, לא לשקר ולא להונות את הזולת. לא לדבר אחת בפה ואחת בלב.
מאחר ועסקנו בענייני לשון עממית, כדאי להזכיר שיש כמה וכמה ביטויים לשוניים תקניים, חלקם חידושי העברית בת זמננו, שחושפים נדבכים נוספים של תכונת היושר. כגון: יושרה. מילה שמשמשת כיום כתרגום למונח הלועזי אִינְטֶגְרִיטִי, ופירושה המילוני: יושר, כנות ודבקות בעֲמָדוֹת ובעקרונות שמאמינים בהם. עוד מלים קשורות שיש לתת עליהן את הדעת בהקשר של החלפת העקוב במישור הן: הגינות, שקיפות, תום-לב, וגם כמובן, אמת וצדק.
יהי רצון שנזכה לקיים בעצמנו את ה"והיה העקב למישור", ומתוך כך נזכה במהרה ל"ויהי בישרון מלך".
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג