לאחרונה, מספר אנשים, ביניהם מנחם רהט, מחו על אי עמידת נתניהו בהסכמיו עם שותפיו לממשלה.
יתירה מזו, הם אף קבלו על כך שיש רבנים, או אנשים דתיים, שעל אף תורתם הם "מעלימים עין" מתופעה זו, ומסכימים לה בשתיקה, בגלל שזה משרת את תפיסת עולמם. לדעתם, זו לא התנהגות ראויה, כי בכל מקרה צריך להיות נאמן לאמת ולמה שמוסכם, גם אם זה יפגע בדברים החשובים לך.
איני בקיא בתוכן ההסכמים הללו, ואיני יודע האם הם הופרו, ומה חלקם של כחול לבן בסוגיה, אך אני מדבר עקרונית על עצם התופעה. האם באמת האמת היא ערך עליון? האם באמת יש לכבד הסכמים בכל מחיר?
ברור שלפי תורה, ולפי היושר הבסיסי, יש חובה לעמוד בהסכם. ברור ג"כ שחברה שבה אנשים לא עומדים בהסכמים, לא תשרוד לאורך זמן. האמון, היושרה, היכולת לסמוך על דבריו של מישהו – הם היסודות שעליהם חברה מתקיימת. אחת מתלונות ירמיה (ט ג-ד) על בני דורו היתה: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ". זו אחת התופעות שהביאה לחורבן הבית והמדינה.
יחד עם זאת, האם עמידה בהסכמים או אמירת אמת, היא ערך עליון, שבכל מצב ובכל מקרה יש לעמוד בו? וודאי שלא. הרב קוק מלמדנו שאין דבר כזה "ערך עליון" ביהדות, אין ערך שתמיד יגבר על ערכים אחרים: "מעולם לא נתמכר לאידיאה פרטית אחת במדה זו, עד שנהיה טובעים במצולותיה עד לבלי יכולת לתן לנו קצב ומדה להרחבת ממשלתה" (אגרת קנח).
מדוע זה כך? משום שהמציאות היא מורכבת, ופעמים רבות יש התנגשות בין ערכים. כל ערך הוא חשוב ביותר, אך ברור שכאשר מתנגשים ערכים, צריך להכריע, בכל מקרה לגופו, איזה ערך ידחה מפני זולתו.
לדוגמא, שבת היא חשובה אך פקו"נ דוחה שבת. פקו"נ הוא חשוב אך ג' עברות דוחות פקו"נ. האמת היא חשובה אך משנים מפני השלום. השלום הוא חשוב אך פעמים המלחמה דוחה אותו. חסד הוא חשוב, אך פעמים שאסור לעשות חסד, רחמים היא מידה חשובה אך פעמים היא נדחית מפני האכזריות. האהבה היא ערך חשוב אך פעמים נדחית לטובת השנאה, וכן הלאה.
הרעיון, שאם אדם עשה הסכם הוא חייב לעמוד בו בכל מחיר ויהיה מה – אינו עולה בקנה אחד עם התורה, כלל וכלל. האם יש חובה תורנית ומוסרית לקיים הסכם – חד משמעית שכן. האם בכל מחיר – לא.
כמובן, שהשאלה הגדולה היא, מהי המציאות העומדת לפנינו, והאם במקרה הזה, יש ערך חשוב יותר או דחוף יותר מאשר האמת או עמידה בהסכם, או שלא. איני יודע להכריע במצב המסוים הזה, אך העקרון מובן.
ע"מ לסבר את האוזן אתן דוגמא. אם נניח שגנץ כראש ממשלה לא ילחם בגרעין האיראני כמו נתניהו. נניח שעובדה זו נכונה, אז האם עמידה בהסכם חשובה מהמלחמה בגרעין האיראני? לא ברור לי בכלל מה התשובה, אבל היא בטח לא פשוטה כמו שמנסים להציג אותה. לו יצויר שיש איש אמונה, ישר וצדיק, שחושש מהגרעין האיראני, ומכריע לעצמו שהמלחמה באיראן חשובה יותר מעמידה בהסכם, כי זו המשוואה לדעתו. האם זה הופך אותו לאדם לא ישר? הוא כבר לא איש אמונה? זה אומר שהיושר והאמת כבר לא חשובים לו? ממש לא.
הניסיון לשים ערך, כערך עליון – לא רק שהוא אינו רעיון יהודי, האו גם רעיון מסוכן. "אין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהיה הקיצוניות מזיקתה" אומר הרב קוק (אגרת יט). בצעירותי, נקלעתי לדילמה אישית, שבה הייתי צריך להכריע האם ללכת עם האמת "עד הסוף" למרות ההשלכות שיהיו לכך כלפי אנשים אחרים, או לא. פניתי לת"ח גדול מאד, פוסק גדול ואיש אמונה, שהיושר והאמת הם ודאי נר לרגליו. אמרתי לו, שאני מרגיש "שצריך ללכת עם האמת עד הסוף". הוא ענה לי בחיוך אבל ברצינות: "לפעמים ללכת עם האמת עד הסוף – זה דבר לא אמיתי".
אכן המציאות מורכבת. סכנה גדולה היא אם כל אחד יעשה דין לעצמו ויחליט מתי לא צריך להיות נאמן לאמת. אך סכנה לא פחותה היא, שאנשים ילכו עם האמת בכל מחיר, גם במקום שהיא תרמוס ערכים חשובים ממנה. כדאי להתייעץ עם ת"ח גדולים ואנשי אמונה, במצבים מורכבים כאלו...
ולסיום, שני הערות:
1. חלק מאלו שכ"כ מזדעקים כעת נגד נתניהו על אי עמידה בהבטחותיו, לא עשו זאת כאשר זה הסתדר להם פוליטית. כאשר למשל הבית היהודי הפרו את ההסכם עם בן גביר.
הם גם לא מחו כאשר ממשלות ישראל לא עמדו בהסכמים עם הרשות הפלסטינאית. הם גם לא מחו כשממשלות בעבר הבטיחו לשחרר מחבלים, לתת להם כספים, לפנות ישובים או לפגוע בצביון היהודי של המדינה - ולא עמדו ב"הבטחתם". יתירה מזו, חלקם מתפללים שממשלת ישראל תבטל את הסכמי אוסלו ודומיהם. בכל המקרים הללו הם לא דורשים לעמוד בהסכם בכל מחיר. אז גם אם מישהו רואה את עצמו כסוכן היושר והמוסר – כדאי שיהיה עקבי.
2. נקודה נוספת שיש לנו להיזהר ממנה היא, כאשר עיתונאים "מחלקים ציונים" לרבנים על התורה שלהם. לדעתו של מנחם רהט, יש מצד אחד "אנשי אמונה איכותיים שלא רומסים את ערכי המוסר הבסיסים" ולעומתם ישנם ת"ח או אנשי אמונה ש"שכחו את מה שלמדו בכיתת היסוד".
אני מציע שכל אחד יתמקד במומחיות שלו. ניתן לרופאים להיות אחראים על הרפואה, למדענים להיות אחראים על המדע, ולרבנים להיות אחראים על התורה. כדאי שרבנים יחנכו, ידריכו ויורו תורה ומוסר לציבור, כולל לעיתונאים - מאשר שעיתונאים ידריכו רבנים בתורתם, ויחלקו להם ציונים על כך.