מתתיהו החרד"לי

אירוע זה, של מלחמת תרבות יהודית עיקשת, נצרב בהיסטוריה ונחרת לדורות. הנרות הקטנים, הדולקים מאז בפתח כל בית - נשארו כדי לספר

הרב אביעד גדות , כ"א בכסלו תשפ"א

מתתיהו החרד"לי-ערוץ 7
הרב אביעד גדות
צילום: רעות קורנברג – ראות טובה

ההיסטוריונים אוהבים אותה. אוהבים לחקור את התקופה המרתקת ההיא: צמיחתה ושקיעתה של האימפריה הפרוגרסיבית.

הפוך בה והפוך בה – ותמיד תמצא פן חדש למהפכה העולמית החדשה שהתרחשה אי שם במאה העשרים ואחת למניינם, חבקה את המערב, עם שלוחות משמעותיות למזרח התיכון.

מרתקת מכולן, היתה מדינה זעירה, אי שם בפריפריית האימפריה. חלוקות הדעות, אם המדינה היתה מרדנית או רק קבוצות מסוימות, אשר בלמו את הגזירות שהתפשטו ברחבי האימפריה. בלמו, חרף הכספים הרבים, בדולרים וביורו שנשלחו מעבר לים על בכדי לעצב את זהותה.

לא. זה לא קרה ביום אחד. להפך, בתחילה היה נראה כי אותה ישות הולכת ונבלעת אל קרבו של התהליך הגלובלי, אך בהחלט ניתן להצביע על תהליך ברור: אי קבלת מרות, ואפילו חשיבה עצמאית, בקרב מספר מצומצם של יודעי ספר ומסורה – אשר שאבו משנה ממקורה, הפוכה להכעיס מכל מה שגדולי הפילוסופים הפרוגרסיבים התוו.

אסכולה אחת אף טענה כי ניתן להצביע על אדם אחד כמחולל המהפכה – אשר העניקה עצמאות לאומית, מחשבתית ותרבותית למדינה ההיא: מתתיהו החרד"לי.

הוא לא נשא באף משרה רשמית, ועל אף שיוכו לזרע הכהונה, שכנו הוא, בניו ומשפחתו באזור הכפרי הנחות, ולא בעיר הבירה. בעבר נשא במשרה רמה אך נחסם על ידי הפקידות המקומית. בניו ששירתו בצבא ביחידות הקרביות ביותר נתקלו תמיד בתקרת זכוכית אטומה. לנגד עיניו חוללה עבודת הקודש הממלכתית, עליה חינך את תלמידיו: תחילה באקדמיה החד-גונית, בתעמולה התקשורתית, ובבתי המשפט המוטים, אך בהמשך גם בבית המחוקקים, במשרדי הממשל השונים, בחומרי הלימוד, ואף ברשויות המקומיות. הכל באיצטלה ליברלית, כביכול.

בעלי השררה לא היו פרוגרסיבים להכעיס אך מי בשוגג ומי במזיד, רצו למצוא חן בעיני נציבי האימפריה ולחוש ליברליים ונאורים. הם שחו עם הזרם, בשם הממלכתיות ושלטון החוק. כך נצבעה המדינה כולה בצבע אחיד ושינתה פניה, לבלי היכר.

ואיפה היה העם בתקופה ההיא? הסקרים, הלמ"ס, וגם הבחירות שנערכו כל כמה שנים, הראו כי רוחו נאמנת ללאומיות ולשורשים. אולם תמיד בקצה, התקבלו תוצרים שונים - ברוח האימפריה, וזאת מפחדם של נציגי הרוב להתעמת או לנסות למשול ברוח מגילת היסוד של המדינה.

האירוע, או השיא, כך אומרים, אשר הוביל את המרד לכדי נקודת התפרצות, התחולל במעמד "שחיטת הערכים" בו התבקש מתתיהו להשתתף, דווקא בגלל דמותו האותנטית. מעמד שחיטה זה, היה החביב ביותר על ידי נציגי האימפריה, היות וביטא יותר מכל את מהות הפרוגריסבים – שחיטת כל הקדוש והיקר, והתפוררות הערכים המיושנים, בעיניהם - למען גילוי "האור". מיותר לציין כי את הטקס כולו מימנה קרן ברברית-גרמנית.

ויהי היום. מתתיהו קרב בנונשלנטיות אל המזבח, ולרגע היה נראה כאחד משלהם. זקנו הלבן ומראהו הלהיב את נציג האימפריה, הלבוש במיטב מחלצות התקופה: הנה, מתתיהו המיושן, הולך עוד רגע קט לשחוט בעצמו - את הערכים.

בחיוך רחב הגיש הנציג לזקן ההדור את הסכין, ופקד: "שחט!". הנה, תכף ערך לאומי ושורשי נוסף יתמוטט תחתיו, כפגר מובס.

אך מתתיהו הישיר מבט אל הנציג. משם שטו עיניו אל הקהל העצום אשר נשא עיניו בחזרה בחזרה, והמתין למוצא פיו (הם העריכו רבנים).

מתתיהו פתח ואמר: "לא אשתף פעולה. אני חושב אחרת, אני נאמן לתורה מפיה אנו חיים, אשר קדמה לעולם. אני נאמן לזהותי. ממלכתיותך הסלקטיבית – אינה ממלכתיות. חוקיך המוטים – שמים ללעג את החוק. אני בז לרוחות הזמן להן הינך כורע, ויודע אני לברור בין טוב לרע. אינך ליברל – כי את דעותינו אינך סובל ואת פינו אתה סותם בכל הזדמנות. לא עוד!" הוא פנה אל העם וזעק כמשה למרגלות סיני: "מי לה' אליי!" (שמות, לב)

הנציג הליברלי התמוטט תחתיו, הוא לא היה מסוגל לשמוע דעה כה עצמאית. עיני הקהל ברקו בהזדהות: "כי הם חיינו!" העיתונאים נאלמו, והרשתות החברתיות געשו.

אירוע זה, של מלחמת תרבות יהודית עיקשת, של רעיון ומעש, נצרב בהיסטוריה ונחרת לדורות. הנרות הקטנים, הדולקים מאז בפתח כל בית, מחממים משפחות ומאירים את הלב - נשארו כדי לספר. בימים ההם – בזמן הזה.