נס(יכה) של חנוכה

הנסיכה היהודיה היא עוד נדבך בהסברה ובמאבק הבינלאומי על קבלת השונה, על הכלה ועל כבוד לאחר, אבל בסופו של דבר זה מתחיל אצלנו, בבית

רווית רביב , כ"א בכסלו תשפ"א

נס(יכה) של חנוכה-ערוץ 7
רווית רביב
צילום: מכון אדלר

שמתם לב לנרות החנוכה? הם צבעוניים. לכל אחד צבע שונה, יפה ומיוחד. בדיוק כמונו. לכל אחד מאיתנו צבע שונה, טביעת אצבע מיוחדת וכולנו יחד יוצרים מארג צבעוני ויפהפה של אור, צבע ושלמות בעולם.

לאחרונה נולדה לתעשיית דיסני נסיכה חדשה, רבקה מגלוניה, הנסיכה היהודיה הראשונה של דיסני, מצטרפת לשורה ארוכה של נסיכות דיסניות צבעוניות, כשכל אחת מהן היא ייחודית, מיוחדת ומושלמת. כל אחת מהן באה ללמד את ילדנו על שיוויון, אהבה והכלה. כל אחת מהן באה ללמד שיש מקום לכולם, ואף אחד לא תופס את מקומו של האחר.

בתקופה בה אנו עדים להסלמה אלימה ומפחידה במקרי האלימות בארץ ובעולם, מגיעה רבקה, הנסיכה שלנו, ללמד, להראות ולהכיר לילדי העולם, אותנו, האחר.

חינוך לסובלנות ולכבוד מתחיל מוקדם מאד, והתפקיד ההורי שלנו, בתוך כל זה, הוא משמעותי וחשוב לעין ערוך, מכמה אספקטים.

הכל נשאר במשפחה

היכולת לקבל את האחר, מתחילה כבר בבית. בתוך המשפחה. לרובנו יש יותר מילד אחד. מה קורה לנו כשנולדים ילדים נוספים? איך מחלקים את האהבה ביניהם? האם אפשר למדוד אהבה ולחלק אותה שווה בשווה? האם אפשר בכלל לדרוש מעצמנו ולצפות שנאהב את כולם באותו אופן? כל הורה מתמודד עם התחושות הללו ועם השאלות של הילדים: "את מי את/ה אוהב/ת הכי הרבה?", או: "למה לו ולא לי..." או: "אבל זה לא הוגן...".

עוד מבית אנחנו מודדים כל דבר, גם אהבה ונתינה. חשוב לנו "שיהיה הוגן", "שיהיה פייר", או "שלא יהיו אפליות".

אבל אין פה שאלה של הרבה או קצת או אותו דבר בדיוק. כל ילד צריך לקבל את מה שהוא זקוק לו. כי כל ילד הוא אחר. לכל ילד יש טמפרמנט שונה, סגנון אחר, התנהגות אחרת.

יש ילדים פתוחים, שבאים ומספרים כל מה שקורה איתם ומוכנים לשתף ולהתייעץ איתנו בכל נושא. יש ילדים סגורים יותר, שמטבעם לא משתפים ולא מספרים, והם זקוקים לקצת דירבון והתנעה מאיתנו. יש את אלה שאוהבים את הנשיקה, החיבוק והליטוף, ויש אחרים שנרתעים מאותו מגע בדיוק. יש ילדים מרצים, שהולכים בתלם ועושים כל מה שאנחנו מצפים מהם, ויש כאלה שזקוקים להכוונה שלנו על מנת "לעלות על הכביש". יש ילדים וורבאלים, שטובים בשיחה, במשא ומתן ובוויכוח, ויש ילדים שפותרים הכל בידיים, במכות.

כל ילד הוא שונה. כל ילד הוא עולם שלם וכך גם הדרכים בהם אנו מביעים את האהבה והקבלה שלנו כלפיהם. בכך שכל ילד מקבל מאיתנו בדיוק את מה שהוא צריך וזקוק להתפתחות האישית שלו, אנחנו מלמדים אותם לקבל את האחר. אנחנו מלמדים אותם סובלנות, אכפתיות, חמלה. אנחנו מלמדים אותם להתחשב.

אבל זה לא הוגן

אם אני דואגת תמיד לחלק את השוקולד שווה בשווה בין כולם, אם אחד מילדיי זקוק לנעליים, ואני קונה לכל השלושה "כדי שלא יתבאסו ושלא יחשבו שאני לא אוהבת אותם", אזי, מבלי משים, אני מלמדת אותם, שמה שחשוב בחיים זה שכולם יעשו הכל יחד ובתיאום מדוייק.

זוהי תפיסת חיים שאינה נכונה. בחיים יש מצבים ואירועים שצריך לבחון בהתאם לאותו רגע, בהתאם לדרישות המצב. אנחנו לא יכולים להבטיח להם שהכל יהיה "הוגן" ו"פיירי" בחיים האלה, כי הם לא.
ילדנו ילמדו לקבל ולכבד את האחר, רק אחרי שהם יתאמנו במגרש הביתי. רק אחרי שלא יקבלו תמיד את כל מה שהם רוצים, רק אז הם יוכלו להבין שיש דעות ורצונות לכל בני הבית, כולל להורים.

דוגמא אישית

ילדים הם צופים מעולים. הם מסתכלים עלינו ולומדים מהאופן שבו אנו מתנהגים, פועלים ועושים ולא מהאופן שבו אנחנו נואמים ומדברים. ולכן צורת ההתנהגות ודרכי התגובה שלנו לאירועים, הם כל כך חשובים, כי זה מה שהילד יפנים בסופו של דבר.

חינוך לאמפתיה

כמה נחמד יכול היה להיות, אם ילדינו היו שואלים אותנו: "אמא/אבא, אתם צריכים עזרה?", אם דקה אחרי שנכנסנו הביתה, בסיומו של יום עבודה ארוך, ובמקום לרוץ אלינו ולהתלונן: "הוא לקח לי", "תגידו לה", "אני צריך כסף למסיבה", "לא אכלתי כלום היום".... הם היו רצים אלינו ושואלים: "היי... מה קורה?"
זה בידינו וזה אפשרי. למדו אותם להתעניין בזולת, לגלות אכפתיות והבנה. כשאתם נכנסים הביתה, והם רצים אליכם עם תלונות בסגנון: "הוא לקח לי...", "תגידי לה".... עצרו אותם, ואמרו: "היי, מה שלומכם?". אל תעברו לסדר היום, למדו אותם לעצור, לבחון את עצמם ולבדוק האם יש משהו שאני יכול לתת או לעשות כדי לשמח את ההורים שלי, את האחים שלי, את החבר/ה לכיתה, אולי אני יכול להזמין אליי למשחק את אותו חבר נילעג שכולם צחקו עליו עכשיו...

נכון שהנסיכה היהודיה היא עוד נדבך בהסברה ובמאבק הבינלאומי על קבלת השונה, על הכלה ועל כבוד לאחר, אבל בסופו של דבר, הכל הרבה יותר פשוט. זה מתחיל אצלנו, בבית. ובדיוק כמו שאת חג חנוכה אנחנו חוגגים בתוך הבית, עם הנרות הצבעוניים שיוצרים מקשה אחת ואחידה של אור, כך נלמד את ילדנו ליצור מקשה אחת של כבוד וקבלה עם המון אמפתיה, ושיחד יפיצו הרבה אור.

רווית רביב היא מומחית גנים ומשפחה, מנחת הורים בכירה מכון אדלר