אנחנו עומדים כנראה לראות למול עינינו התנפצויות של מפלגות שפעם היו המדינה. ההתפרקות של מפלגת העבודה ולמרבה הצער כפי הנראה גם של הבית היהודי, מלמדות על הכרת ציבור בוחריהן בריק הסימבולי שמילא את סדר יומן.
מפלגת העבודה שפשטה ולבשה צורות שונות תוך שהיא מכריזה על עצמה כ'ציונית', העמידה במוקד סדר היום שלה עניינים הרחוקים שנות אור ממימוש החזון הזה. היא נהגה בסימבול הציוני כ'טוטם' שאמור לכנס סביבו קהילה של מאמינים ובפועל, אפילו את דמי הרצינות הם לא שילמו.
גם המפלגה הציונית הדתית, שותפתה המסורתית, הציגה לאורך שנים ארוכות מערכת צינית דומה. במסוה של דאגה ליהדותה של המדינה קיבלנו חבורות של עסקנים המתקוטטות ביניהן למול עינינו המשתאות עד לכדי חיסולו של המותג הזה. הרב רפי פרץ אינו אשם, הגורל האלוקי העמיס על שכמו כפי הנראה את תפקידו של הקברן, זה שינהל את הלוויה באופן מכובד.
אבל הקריסה של הסימבול והתפרקות המחנה שהקים את המדינה, לשברי מפלגות שאין להן חזון כלשהו; שלא לדבר על מימד של 'קדושה', היא השלב הראשון בניקוי התודעה ושחרור שרירי המוח מהלפיתה שהמילה 'ציונות' מקיימת בנו.
הציונות הדתית העמידה לכאורה סדר יום מורכב שיש בו תורה ויש בו דרך ארץ, אבל באיזשהו מקום היא הפכה לסרח עודף של התנועה האמיתית; תנועת העבודה. התנועה הזו לא הצליחה להתיך באופן ציבורי את הציונות עם הדתיות וסיפקה בעיקר מופע של פשרנות לוליינית הנעה בין עולם דתי ובין עולם חילוני מוחלט.
וכך ציוניותם של הדתיים היתה כציוניותם של החילוניים, וכאשר האחות הבכירה נופחת לאט את נשמתה, הולכת הצעירה בעקבותיה, כי אין לה נשימה משל עצמה.
וכעת מה? יש שנוח להם שח"כ קרעי או ציפי חוטובלי יספקו את צרכי הדת שלהם. כדי לקושש קצת תקציבים, לא צריכים אופרציה מפלגתית משל עצמה. אבל מדינת ישראל או אם מותר להשתמש במושג חגיגי יותר "עם ישראל" - יסבול, כי את מימד הגודל, הטעם לקיומנו הלאומי כאן, יכולים להעניק רק אלו המחוברים למדינה, אבל קודם כל מחוברים לאלוקים.
החברה האנושית חייבת מימד של קדושה; של אידאה נשגבה כדי להתקיים. בנאום שנשא הוגה הדעות הצרפתי הנודע פרופ' ז'אן ז'אק ווננצר הוא אמר: "האדם חסר הרגישות לקדושה משוחרר ממשקל פנימי, משוחרר מאיזור החושך, אך גם עני, נכה, מושחת, מוגבל לתפיסה והבנה רעיונית. הקודש הוא מקור הדמיון האנושי שמתחיל בתמונה הקדושה, כפי שממחישים אלילים פרהיסטוריים" לדבריו הקריסה הפוסט מודרנית של הנרטיבים הגדולים, מאפשרת תרבות שכולה קרעי רעיונות המחוברים כמו טלאים לאריג שאין בו קוהרנטיות או יופי.
חברה שאין בה מימד של קדושה, היא חברה עייפה וחסרת משקל. צריכים להתבונן בסגנון ההפגנות האיזוטריות המתרחשות מול בית רוה"מ ובמקומות אחרים, על הלהט והטירוף העמוק שמופגן בהן ולהבין מה מעוללת לעצמה חברה שניתקה את עצמה ממקורות הכוח העוצמתיים שעומדים לרשותה - הקודש והחזון שהוא אמור להאיר באנושות.
נדרשת לנו מפלגה דתית לאומית שתעמיק את המימד הקדושתי השורה על המפעל הלאומי, אבל היא זקוקה קודם כל לדמויות שיהיו מסוגלות להנגיש את חווית הקדושה הקולקטיבית, באופן מתקבל על הדעת.
כדי שכל הטוב הזה יקרה – נדרשת חשיבה מחדש. צריכים להסכים להיפרד מרעיונות שאינם משרתים אותנו שוב ןצריכים גם להכיר בכך שכדי לקבל את אמונו של עם ישראל, אנחנו צריכים לדבר את שפתו. מאנשים שנמצאים כעת בשטח ונפגשים עם 'עם ישראל', מתברר למרבה הצער שרובו לא מכיר את הסוגיות הפוליטיות וגם לא מעניין אותו מי מנהל פה את העניינים.
הפוליטיקה כשהיא נטולת רגש נשגב, הופכת למקצוע אלים וכוחני שלא רבים יהיו מעונינים לקחת בו חלק, אבל אם יהיה מי שידבר בשפה של אמונה, זו הנוגעת באלפי נימים סמויים בנפש, יש סיכוי שהתמונה תשתנה.
צריכים להחליף את השפה, או לכל הפחות להרחיב אותה. אלו שלמדו והתחנכו במוסדות הרגילים (או המוכרים לקוראים) חשובים מאוד, אבל כשלעצמם הם לא מסוגלים ככל הנראה להעמיד מפלגה ראויה לשמה.
החיבור אל הפריפריה, אל הקולות השותקים עשרות שנים – ייעשה דרך מהלך של קריאה מחודשת להתיהדותה של המדינה. לקחנו את הזהות היהודית שלנו כדבר המובן מאליו וכמו בזוגיות – המובן מאליו מתכרסם תחת שיני הזמן ומתעייף עד לאבדן האהבה.
מחנה חדש יקום פה והוא ילחם על הזהות. הוא יתן מקום של כבוד למסורת ולנשמה. לא כתרגיל בחירות, אלא כסדר יום מאורגן של מאות אלפי שותקים. מגיע לנו שקולו של מחנה כזה ישמע. לא במסדרונות הכנסת וכשתדלנים בועדות, אלא סביב שולחן מקבלי ההחלטות.