אריה שיף הגן על ריבונות ישראל בנגב

כל מי שמכיר את המציאות בנגב יודע היטב שמדינת ישראל איבדה את ריבונותה שם.

ביריות אקדחו, הגן שיף על ריבונות ישראל בערד, ריבונות שבלעדיה החיים בעיר הופכים למסוכנים מאוד.

אבל מדינת ישראל תסרב כמובן להכיר בכך, כי הציונות שהקימה את מדינת ישראל, ניסתה להפוך את היהדות, ללאומיות אזרחית – כזו שמשותפת ליהודים ולבדואים. המצאת הלאומיות הישראלית החדשה, מפרקת את ישראל מיכולתה לשמור על ריבונותה בנגב.

פרשת אריה שיף, תושב ערד שירה למוות בפורץ הבדואי מוחמד אל אטרש, מעוררת תחושות מעורבות. מצד אחד, סכנת חיים ישירה, ככל הנראה לא היתה כאן – מה שסולל עבור המשטרה והפרקליטות את הדרך להאשימו ברצח. מצד שני, נפשם של אלו החיים בנגב ומכירים את המציאות במקום, יוצאת אל שיף המסכן מרוב הזדהות.

כשאני בא לבחון סוגיה שכזו, שבה הלכנו לאיבוד מבחינה אתית ומוסרית, סוגיה שבה הטוב והרע מתערבבים - אני מביט קודם כל על המקורות היהודיים .חשוב להבהיר, אינני רב ואני לא מוסמך לפסוק הלכות, אבל קו האופק המוסרי שלי אינו אופנות חולפות או מאומצות, לא הפוליטיקלי קורקט ושלל טירלולי הפרוגרס - אלא תורת ישראל.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף עב עמוד א.) דנה במקרה של אדם הנתקל בגנב בביתו. אם ברור "כשמש" שלא מדובר בשכן שבא בשלום (כדי למשל להחזיר חפץ), אלא מדובר באדם "שאין לו שלום עמך", אומרת הגמרא – "הרגהו". יוצא מדברי הגמרא כי מה שמתיר את דמו של הגנב הוא כוונתו הרעה, לא מידת מסוכנותו. בעל הבית צריך להיות משוכנע מעל לכל ספק שאכן מדובר כאן בגנב, או פורץ – ובכל מקרה לא באדם תמים שבא "בשלום". אדם כזה הנמצא בסיטואציה הזו, הוא בחזקת מסוכן ומותר להורגו.

לכאורה נראה מכאן שהמשטרה צריכה לשחרר מיד את אריה שיף. אבל המקרה שלנו הוא קצת יותר מסובך. אטרש הפורץ, לא היה בביתו של אריה, הוא היה במכוניתו. הוא לא סיכן אותו בשום צורה, אלא היה במנוסה עם רכושו .

הגמרא במסכת עירובין (דף מה עמוד א.) דנה בשאלה האם מותר לחלל את השבת ולהשתמש בנשק כדי להגן על רכוש הנמצא במחלוקת ושנוכרים טוענים עליו בעלות. "בעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש - יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת".

בישובי הספר, אפילו אם כל הוויכוח הוא על עסקי תבן וקש, מותר להפעיל כלי נשק בשבת. הסיבה לכך היא שהגמרא מבינה שברקע הויכוח הממוני נמצאת מחלוקת לאומית.

סכסוך שיחל כסכסוך ממוני, עשוי להתפתח לסכסוך ריבוני. לכן כבר בשלב הממוני אנו מתייחסים אליו ככזה, כל ההקשר הופך להקשר לאומי ולא אישי והכללים משתנים בהתאם.

כל מי שמכיר את המציאות בנגב יודע היטב שמדינת ישראל איבדה את ריבונותה שם. ביריות אקדחו, הגן שיף על ריבונות ישראל בערד, ריבונות שבלעדיה החיים בעיר הופכים למסוכנים מאוד. אבל מדינת ישראל תסרב כמובן להכיר בכך, כי הציונות שהקימה את מדינת ישראל, ניסתה להפוך את היהדות, ללאומיות אזרחית – כזו שמשותפת ליהודים ולבדואים.

המצאת הלאומיות הישראלית החדשה, מפרקת את ישראל מיכולתה לשמור על ריבונותה בנגב, במשולש ובאזורי הספר. הם לעולם לא יודו שההמצאה הזו כשלה. הם יכניסו עוד אלף אריה שיפים לכלא, הם ימשיכו להפקיר ולאבד את הנגב והגליל, הם ימשיכו לסכן את תושבי ישראל שמחוץ לגוש דן ,ובלבד שיוכלו להמשיך ולרמות את עצמם עם בלוף הישראליות.

הכותב משה פייגלין יו"ר זהות ומייסד ערוץ התוכן 'ישראל מחר'.