יום המורה:
שלושה אתגרים, כיוון מחשבה אחד

אתגר היציאה מהמרחב נכפה עלינו בשנה האחרונה ובמרכזו אובדן השליטה של המורה במרחב הקיום של התלמיד.

זיו רפפורט , כ"ג בכסלו תשפ"א

שלושה אתגרים, כיוון מחשבה אחד-ערוץ 7
שלושה אתגרים, כיוון מחשבה אחד
צילום: ISTOCK

כששואלים אותי מהם האתגרים שאתם מתמודד מורה בשנת 2020 הרי שרבים הם וקשה לפורטם.

ובכל זאת, נראה לי שלצד אתגרים טכניים ומערכתיים רבים, אפשר להתרכז בשלושה אתגרים מהותיים ונתחיל מהסוף - אתגר ה"קורונה" או אתגר היציאה ממרחב ארבעת הקירות והכיתה, אתגר מהפכת המידע ואתגר הסמכות.

אתגר היציאה מהמרחב נכפה עלינו בשנה האחרונה ובמרכזו אובדן השליטה של המורה במרחב הקיום של התלמיד. עד לפני שנה אנחנו עמדנו בחזית הכיתה, תרתי משמע, התלמידים הגיעו למרחב הבטוח שלנו ויכולנו לשלוט במרחב הזה כרצוננו. כבר לפני כמה שנים התחיל פרויקט הM-21 שבמרכזו עמדה שאלת עיצוב חללי הלמידה כך שיותאמו למאה ה-21, אלא שאיש לא שיער שבתוך שנים ספורות גם המרחבים האלו יתרוקנו והתלמידים פשוט יחזרו למקומם הטבעי - הבית והקהילה.

אתגר מהפכת המידע מלווה אותנו כבר שנות דור והגיע לידי הבשלה סופית עם מהפכת הרשתות החברתיות. איבדנו לחלוטין את מעמדנו כמקורות המידע, אנחנו עומדים מול תלמידים שבמשיכת אצבע יכולים להגיע למקורות מידע אמינים יותר, רחבים יותר ומעניינים יותר מאתנו. ואם יתקשו למצוא בעצמם את המידע, הרי שהרשתות החברתיות יוכלו בתוך דקות ספורות לתווך בין השואל ובין מקור המידע המבוקש.

משני האתגרים הנ"ל (ומעוד אי אילו גורמים) צומח ועולה האתגר הגדול מכולם - אובדן הסמכות. מורה כיום מתמודד עם עולם כללי שאיבד את הכבוד לסמכות מכל סוג שהיא - מקצועית, מדעית, פוליטית ואחרי שנים של "סדנאות להשבת הסמכות" אפשר לומר שהסמכות עזבה ולא מתכוונת לחזור.

איך אמור מורה נטול סמכות, נטול מרחב למידה מסודר להמשיך וללמד תלמידים שיכולים ללמוד בכלל בעצמם?

כיוון המחשבה שאותו אציג הוא לא המצאה שלי אלא קריאה של עשרות רבות של מורים שאני נחשף אליהם, קריאה שעולה במקביל מהשטח ומה"חלונות הגבוהים" אבל עדיין לא הבשילה לכדי ביצוע ברוב המקומות שאני מכיר.

תפקיד ה"מורה" המסורתי עבר מן העולם. המורה העומד בקדמת הכיתה ומרצה את משנתו הלימודית או החינוכית איבד כמעט לחלוטין את מעמדו וכל העומדים מסביבו - תלמידים, הורים וקהילה רק מחכים לרגע שיפסיק לדבר. אם נודה על האמת, הרי שלולא ארגוני עובדים חזקים יתר על המידה, כבר מזמן היינו עוברים שלב.

את תפקיד המורה יחליף, לדעתי, בשנים הקרובות המנחה, תומך הלמידה או המאמן האישי. את יעדי משרד החינוך והפיקוח יחליפו היעדים שיציבו התלמידים עצמם. את הפנס הממוקד בתוצאות המבחנים נזיז ונמקד בתהליכי הלמידה ובמיומנויות הנרכשות.

המאמן האישי אינו זקוק לכיתה משלו, הוא לא מחזיק אצלו את הידע הנדרש לתחום הלימוד שיבחר המתאמן והיחסים בינו ובין המתאמן מושתתים על אמון ושיתוף ולא על סמכות. המאמן האישי לא בא "לחנך" את המתאמן או להנחיל לו ידע או ערכים, מטרתו היא לגלות ביחד עם המתאמן מהן חוזקותיו, מהן חולשותיו, מתן תשוקותיו ולשאול עוד הרבה שאלות שהתשובות עליהן אינן רשומות בשום ספר...

הרבה שאלות נשאלות במעבר הזה - איך "מודדים ומעריכים"? איך מנהלים בו זמנית תהליכים שונים? איך יוצרים שגרה? איך מחשבים מחדש את משרת המורה? ומעל הכל - איך עוברים את משוכת ארגוני העובדים?

השאלות הן טובות והמענה עליהן הוא עניין של תהליך לימודי והתנסותי. המזל של חלק גדול מתלמידי ישראל הוא שהמורים שלהם כיום כבר הבינו את זה. מורים רבים, כבר כיום עסוקים בהגדרה מחדש של התפקיד שלהם ומייצרים הלכה למעשה פתרונות יעילים ומותאמים לציבור התלמידים. לצידם, ישנם גם נושאי משרה בכירים שמדברים על הצורך בשינוי הגדרת התפקיד אבל מסיבות עלומות אינם מסוגלים לתרגם את השאיפות הגבוהות לשינויים ברמת הדרישות בשטח.

אנחנו עדיין נמצאים עמוק בשיח של "כמות חומר" למידה ו"הספקים" ולא מצליחים לעבור לשיח של "איכות הלמידה" ו"תהליכים". ברוב המקצועות אנחנו עדיין מדברים על סילבוס שנקבע במשרדים בירושלים ולפיו פועלים מדן ועד אילת במקום לדבר על סילבוס שנבנה מודולרית בכל מקום ועם כל תלמיד לפי צרכיהם ויכולותיהם.

ביום הזה שמוקדש למורים אין לנו אלא לקוות שיתנו למורים ולמנהלים שבשטח את מרחב הפעולה והאמון שהם נדרשים לו כדי לפתח את הדור הבא של בתי הספר.

הכותב: ר"מ בישיבה התיכונית צביה קטיף שביישוב יד בנימין