הרבנים שאול (מימין) ויהושע פיינה
הרבנים שאול (מימין) ויהושע פיינה צילום: ישיבות בני עקיבא

היום מצוין יום המורה, ולכבוד היום הזה שוחחנו עם הרב שאול פיינה, ראש ישיבת בני עקיבא בחולון, על המסלול אותו עבר יחד עם אחיו כילד בלבנון שמשפחתו נאלצה לנוס על נפשה ולהיות מוברחת דרך הים עד שהגיעו לישראל.

"ב-1963 נולדתי להוריי האוהבים בביירות עיר הבירה של לבנון, בואדי אבו ג'נין, שכונה יהודית. אחרי גן ילדים עברתי לתלמוד תורה ומשם לאליאנס. תלמוד התורה נסגר בגלל מיעוט נרשמים", מספר הרב פיינה.

"אחרי מלחמת ששת הימים ואחר כך גם אחרי מלחמת יום כיפור הרבה יהודים עזבו את לבנון בגלל ההצלחה של מלחמת ששת הימים, ומצאו את דרכם בצורה כזו או אחרת לארץ ישראל. ב-1970 בספטמבר השחור נכנסו פליטים פלשתינים ללבנון וחלקם הגדול התמקם בשכונה היהודית שבה גדלנו. ב-1975 פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, בין פלגים נוצריים, הפלאנגות, לבין אותה תנועה פלשתינית שקמה בספטמבר השחור כשבראשה עמד יאסר ערפאת כמנהיג".

"המלחמה הזו הפכה את הקערה על פיה. השכונה היהודית סבלה מאוד כי הפלאנגות ישבו עד גבולה הצפוני של השכונה וקבוצות הלוחמים הפלשתיניים ישבו עד גבולה הדרומי של השכונה", מספר הרב פיינה. "בימי הסליחות הייתי קם בארבע בבוקר ושומע גם את המואזין וגם שר את פיוטי אדון הסליחות. באחת השבתות התלבשנו כדי לרדת לבית הכנסת. היו עוד מעט יהודים שנאחזו בתפילה במניין למרות הלחימה ברחובות. הייתי אז לפני בר מצווה. עמדנו ליד המרפסת ופתאום כמה רעולי פנים מצביעים עלינו כאילו אנחנו אשמים במשהו. הם נכנסים חמושים ולוקחים את אבא שלי. לא ידענו לאן ולמה. במקביל הם לוקחים גם את השכן שלנו, יוסי מן ז"ל. זה מאוד הבהיל אותנו".

"שכנה לא יהודייה ניסתה לדלות מידע, ומה שהתברר הוא שברחוב הייתה גופה של יהודי שנהרג על ידי צלף והגופה הסריחה והיה צריך להזיז אותה מהמקום. הם לא רצו לסכן את הלוחמים הפלשתינים אז לקחו את היהודים. יציאה לרחוב הייתה סכנת נפשות של מאה אחוז. בתושייה של אימא של יוסי, השכן, היא זרקה אליו סדין לבן שיסתובבו אתו. התקשרנו למשפחה יהודית בצפון השכונה כדי שיודיעו ששני יהודים יוצאים עם סדין לבן ושלא יירו בהם. זו הייתה ההצלה הראשונה של אבא שלי ושל המשפחה, אבל היו עוד הרבה מקרים של השגחה אלוקית".

מכאן מתחילה משפחתו של הרב פיינה מסלול תלאות ובריחה ממקום למקום. "במשך שנתיים ברחנו ממקום למקום ומעיירה לעיירה. בחלק מהזמן בהרי השוף ובבחמדון שהיו בה שכונות יהודיות. כך שרדנו שנתיים של מלחמה. לא היו תנאים של תזונה או חברה או למידה. אלו שנתיים שכאילו נעלמו מהחיים, שנתיים של הישרדות בלבד. בשנתיים האלה התחברנו לתפילה ופניה לריבונו של עולם".

על החיבור לתפילה מספר הרב: "באחת השבתות נאלצנו לברוח מבית הדודים שלנו כשנמל ביירות עלה באש בעקבות הפגזה. ברחנו על ג'יפ של לוחמי פלאנגות תוך כדי כך הייתה הפגזה על הכביש. אימא שלי אמרה 'תעצמו עיניים ותצעקו שמע ישראל'. זה רגע מיוחד של קבלת עול מלכות שמים שלא אשכח אותו. אחד הלוחמים הנוצרים אמר לחברו 'הנה יהודים איתנו, וכשהם מתפללים זה פותח שערי שמים'. שמעתי את זה ומאז אני לוקח את הסיפור הזה איתי לכל מקום בחיים שלי. אני שומע את אותם לוחמים נוצרים שבידיהם הנשק המבטיח ביותר והם זקוקים לתפילה. הם יודעים שכאשר היהודים מתפללים שערי שמים נפתחים".

"כשהגענו לעיירה אג'ייתון נאלצנו להיות שם כחודש ימים ובו היה חג הפסח שהיה הפסח האחרון שלנו בלבנון, ללא מצות ללא יין וכמעט ללא אוכל. היה הרבה מרור בפסח ההוא... ישבנו ואמרנו את מה שזכרנו מההגדה של פסח ומהסיפורים. קדש לא היה, רחצה מוציא מצא וכורך לא היה, ושולחן עורך היה לנו רק סיר אחד עם תפוחי אדמה ביצים ואורז. 'ברך' היה לנו רק בורא נפשות. ליל הסדר האחרון יצר אצלי ואצל המשפחה את הציפייה והרצון להיגאל מהשנתיים הנוראיות הללו".

"באותה שנה המשכנו להיות בלבנון עד חודש אב. באותה שנה היה מבצע אנטבה. כשנחטף המטוס כל המחבלים בשכונת ואדי אבו ג'נין, שאליה חזרנו, ירו יריות של צהלה, ואנחנו היהודים הרגשנו קושי מאוד גדול. כל הביטחון שלנו היה בה' ובמדינת ישראל שבזכותה אני חי היום. כשצה"ל שחרר את החטופים אני זוכר את החכם באשי שהעביר מסר להתכנס לבית הכנסת ולברך לה' על הבשורה שהתבשרנו. הוא הביא בקבוק יין ביתי, ובתפילה ללא תחנון הוא בירך והוסיף שהחיינו כפי שנכתב בהלכה על בשורה טובה".

ממשיך הרב פיינה ומספר על אירוע בר המצווה שלו ביום ז' באב, "ניסינו לאסוף מניין, אבל בברכת שמע הייתה הפגזה שפגעה באחד מעמודי בית הכנסת. ברחנו. זה הסתיים ללא קריאה בתורה. באותו בוקר אימא שלי הביאה לי ציצית כפי שהיה נהוג והיא זו שליוותה אותי מתחת לבגדים כדי שלא איחשף כיהודי. גם כיפה לא הייתה על ראשנו בגלל הסכנה".

"יצאנו את לבנון דרך צידון ושם חיכתה לנו הפלגה. מי שפעל למען העניין הוא ראשי הקהילה היהודית. היו להם הרבה קשרים עם המוסד וכוחות הביטחון של ישראל. היו איתנו כמה משפחות שעלו לאותה יאכטה גדולה שבה הפלגנו. ההורים שלי הם שהובילו את כל המסע הזה. סיור של חיל הים עצר את היאכטה ולא יכולנו להגיד כלום כי היו שם מחבלים שהפליגו איתנו עד קפריסין. המשכנו את ההצגה כפליטים לבנונים. כך הגענו לקפריסין, שם בפעם הראשונה ראינו את דגל ישראל מעל הקונסוליה הישראלית. התחושות שלנו היו שמחות, הרגשנו גאולה".

ממשיך הרב פיינה את סיפורו: "הגענו לארץ בלי כלום. הקברניט אמר לפני הטיסה שבעוד כמה דקות אנחנו נוחתים וזה הזמן לחגור. אבא שלי אמר שנתכונן לנשק את אדמת ארץ ישראל מיד כשנרד מהמטוס ונברך שהחיינו, וכך עשינו. הסוכנות קיבלה אותנו בצורה מאוד מכובדת ויפה. כשראיתי בשדה התעופה יהודי מסתובב עם ציציות בחוץ אמרתי לאימא שלי שאני מוציא את הציציות החוצה. זה היה המעבר מעולם הפחד לעולם הגאולה".

"ממעון עולים ברמת גן עברנו לחולון. גם אחי, הרב יהושע הוא איש חינוך, ראש אולפנת ערד. כנראה שזה בגנים שלנו לפנות לחינוך, ואולי סיפור החיים הזה הוביל אותנו לפעול בעשייה חינוכית ערכית אמונית. היום אני אומר לתלמידים שאם אני קורא פסוקים של נבואה ורואה אותם מתגשמים לעינינו זה יסוד האמונה הכי ברור לכל אחד מאיתנו. מי שנולד בארץ פחות מבין את העניין".

הקשר עם לבנון לא מסתיים. "בשנת 82 כלוחם גולני שירתתי בלבנון וחזרתי אליה לא כאדם בורח עם פחד, אלא כאדם בעל יכולת לזקוף קומה ולהגיד אני כאן ואני לא פוחד. זה היה מעין תיקון. במשך ארבעה חודשים הייתי צמוד למ"פ כי אני מכיר את השפה את האנשים ואת המקומות. זה היה שירות בונה, מעניין וכזה שסגר לי את סיפור לבנון בצורה בריאה יותר".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו