
פרק 1
הסיפור שלי כל כך מתאים לחנוכה, כי הוא מספר על אור ועל חושך, על חושך שהוא אור.
שמי אביחי. אני בן 32, נולדתי ברחובות, למדתי בבית ספר ממלכתי־דתי ולאחר מכן בבית ספר תיכון דתי־לאומי. הייתי התימני החמוד, ילד מצחיק שכולם תמיד אהבו. היה בפירוש מעניין להיות לידי.
אומנם למדנו בבית ספר דתי, אבל אנחנו לא היינו ממש דתיים מלבד קידוש ותפילה בשבת. רוב התלמידים בכיתה שלנו היו מסורתיים. ילדים דתיים יותר הלכו ללמוד בבתי ספר אחרים.
משם המשכתי לתיכון, וגם שם הייתה לנו חברה נחמדה עם המון צחוקים ושטויות. עד שיום אחר נתפסנו לשטות שהיום אנחנו מבינים כמה הייתה גורלית.
אין לי מושג איך זה התחיל, אבל מישהו הציע לערוך בהפסקות קרבות איגרוף. רק שבניגוד לאיגרוף, שם יש כללים, הרי שבמשחק שלנו לא היו כללים.
כל הפסקה היינו פשוט מכים זה את זה מפילים זה את זה לרצפה וחובטים זה בזה. הכול כאילו בצחוקים, אבל המכות היו אמיתיות. מפעם לפעם זה היה מתפתח לכעסים ומריבות כשמישהו היה חוטף מכה קצת יותר חזקה ממה שתכנן, או חשב שהיכו אותו בצורה בלתי הוגנת.
האמת שרוב המריבות בין ילדים מתחילות כאילו בצחוק ואחר כך מתפתחות למשהו רציני. אבל אנחנו לא היינו ילדים, היינו נערים בני 17. לחלקנו כבר היה רישיון נהיגה, רובנו היינו לפני גיוס, והמכות שנתנו זה לזה היו אמיתיות וכואבות, והכי מוזר - אף אחד לא טרח להפסיק אותן.
כמה חודשים לפני סיום כיתה י"ב, כשרובנו ידענו כבר לאן אנחנו מתגייסים, התקיים שוב משחק המכות המטופש הזה.
הפעם התקוטטתי עם בחור בשם גלעד. גלעד היה גבוה וכבד ממני, ואם אני הייתי במשקל נוצה הרי שגלעד היה במשקל כבד. זה ממש לא היה כוחות, אבל כאמור אנחנו ראינו בזה משחק.
פרק 2
באחד הימים קיבלתי הודעה שהתקבלתי לשרת ביחידה קרבית מובחרת. כמובן שסיפרתי על כך לכל חבריי והם שמחו בשבילי, אבל גלעד לא הסתפק בזה. הוא אמר לי: "אם אתה ביחידה קרבית אתה צריך להתאמן" - וכמובן התחיל במשחק המכות הרגיל. אני נעניתי בשמחה והתחלנו להיאבק.
זה היה באמת קשוח. הוא החליט שאם אני התקבלתי ליחידה קרבית אני בטח יכול לספוג מכות הגונות, ולמען האמת גם אני חשבתי כך. לא ויתרתי ולא נכנעתי.
ואז נשמע הצלצול. ההפסקה נגמרה. עמדנו לסיים את המאבק, ולקראת סיום כל אחד מאיתנו הגביר את הכוחות כדי לנצח.
ואז זה קרה. גלעד הרים אותי לגובה והשליך אותי על הרצפה. בדרך לרצפה, הראש שלי נחבט בברך שלו. קיבלתי מכה אדירה בפנים, בין העין לרקה הימנית, ורק אז הראש שלי נחבט ברצפה.
זו הייתה מכה חזקה מאוד.
קמתי בקושי ואמרתי לו: "אתה הגזמת".
הוא ענה: "מה קרה? אפשר לחשוב".
אמרתי לו: "תסתכל, יורד לי דם?"
הוא אמר לי: "אדוני הלוחם הקרבי, לא נבהלים מקצת דם. יש לך אולי איזה שפשוף. לא יורד שום דם".
אמרתי: "טוב, תיכנס לכיתה, אני אשטוף את הפנים".
הלכתי למטבח ושטפתי את הפנים. הנחתי קרח על המכה ונכנסתי אחריו לכיתה.
ישבתי בשורה הראשונה. השולחן של המורה היה צמוד אליי. הוצאתי את הקלסר וכלי הכתיבה כדי להעתיק את מה שכתוב על הלוח, ואז קלטתי שאני מתקשה לראות מה כתוב שם.
אמרתי לשכני לספסל: "אתה רואה מה כתוב על הלוח? כי אני לא כל כך רואה".
הוא אמר לי: "רואים מצוין. כנראה בגלל המכה חטפת סחרחורת".
אמרתי לו: "אוקיי, אתה תעתיק מהלוח ויותר מאוחר אני אעתיק מהמחברת שלך למחברת שלי".
חשבתי שזה משהו זמני ולא ייחסתי לזה חשיבות. בסיום הלימודים הלכתי הביתה ואמרתי לאמי: "אני רוצה תור לבדיקת ראייה, אולי אני צריך משקפיים".
אמי אמרה: "אקבע לך".
פרק 3
ביום שלמחרת חזרתי לבית הספר, וגיליתי שלא רק שאני לא רואה את מה שכתוב על הלוח, כבר לא ראיתי מה כתוב על כריכת הספר. ביום שלמחרת כבר לא ראיתי את החברים לכיתה, וביום הרביעי פתאום לא ראיתי את המורה.
פה חשדתי.
הבנתי שמשהו לא תקין.
התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: "אמא, אנחנו לא יכולים לחכות כמה ימים. אני מרגיש שאני מאבד את הראייה שלי".
אמא באה בדחיפות לקחת אותי מבית הספר ונסענו למרפאת עיניים ברחובות.
הרופא בדק את העיניים שלי, ובסוף הבדיקה אמר: "אני רואה שיש לך משהו, אבל לא ברור מה זה". הוא שלח אותי לבית החולים קפלן להמשך הבדיקות.
בתקופה שלאחר מכן עברתי סדרה של בדיקות בבית החולים קפלן ובמכון מור בבני ברק. מה לא עשו לי? הזריקו לי חומרים לעיניים כדי להרחיב את הנימים ולהבין מה קרה לי.
ובתוך כל זה חזרתי לכיתה, לחבר'ה ואפילו לצחוקים.
מעניין שאף אחד מאיתנו לא הבין שאני נלחם על הראייה שלי. לכולם וגם לי היה ברור שזה דבר זמני והכול יסתדר. בינתיים זה היה עניין לצחוק. "אתה רואה כמה אצבעות יש לי?", "איזה צבע יש לעיניים שלך?", דברים כאלה. בשלב מסוים אושפזתי לשבוע. לא לקחתי את זה קשה. היו לי המון מבקרים, חברים ובני משפחה. היה לי נחמד.
ביום ראשון שלאחר מכן הרופאים הושיבו אותי ואמרו לי: "האירוע הזה גרם לנזק בלתי הפיך לעיניים שלך. כעת אתה רואה פחות מעשרה אחוזים". הם לא השתמשו במילה עיוור, אבל נתנו לי להבין שהמצב עוד ישתנה לרעה. זה היה הרגע הכי קשה. כאילו עד לאותו הרגע חייתי באיזו אשליה, ופתאום היא נגדעה באחת.
הגבתי באי אמון. אמרתי להם: "אתם לא יכולים לקבוע דבר כזה". הם לא הגיבו. אמא שלי שאלה: "אי אפשר לעשות ניתוח או משהו?", והרופאה אמרה: "זו פגיעה שקשורה למוח. אם נעשה ניתוח אנחנו יכולים להרוג אותו".
כשחזרתי הביתה התכנסתי בתוך עצמי והתחלתי להפנים את הבשורה הנוראה. עד כה קיווינו ואפילו היינו בטוחים שהכול יהיה בסדר. כעת קיבלנו את הבשורה הסופית שלא הולך להיות בסדר, כי אם ההפך הגמור. כמו חושך נפל עליי, תרתי משמע.
פרק 4
הבשורה התפשטה במהירות. לפתע החברים הבינו שכל הסיפור הזה הוא בכלל לא בדיחה, ושאני למעשה מוגדר כעיוור.
גלעד לא ידע את נפשו. הוא הגיע אליי ובפנים נפולות ביקש ממני סליחה בדמעות. הרגעתי אותו ואמרתי שזה היה משחק ושאני אשם בדיוק כמוהו, ושאני יודע שהוא לא עשה את זה בכוונה.
מצד שני קיבלתי המון שיחות חיזוק של רבנים באמונה וזה מה שהחזיק אותי.
הימים חולפים ואני קולט שהעולם כפי שהיה משתנה. אני מאבד עולם שלם. אין סרטים. אין אינטרנט. אין ספרים. החלטתי שאני מתחבר למה שכן יש לי. אני מחליט לראות את העולם מהצד שאני כן יכול.
בשלב מסוים התחלתי להבין שיש לי איזה יתרון על האחרים.
אני זוכר כיצד המחשבה הזאת החלה לצמוח. ישבתי עם חברים והם אמרו: "יו, איזו מכונית!". רציתי להשתתף איתם בהתלהבות וביקשתי מהם לתאר את המכונית. אך כשהם תיארו הבנתי אילו שטויות הם מדברים, כי באוזניים שלי התיאור של כל מכונית היה אותו תיאור. הבנתי שהעיניים משקרות אותם ולא אומרות להם את האמת. קלטתי שבני אדם שופטים אנשים לפי המראה שלהם. הם לא יכולים להימנע מזה. אבל אני יכולתי להביט על אנשים לפי מי שהם. זה גרם לי לגלות עולם אחר מכפי שהכרתי, ובעצם לראות הרבה יותר מכל אחד אחר.
אפילו את החברים שהכרתי כל חיי פתאום ראיתי בעין אחרת לגמרי. בחורים שלא התייחסתי אליהם פתאום נתגלו כחכמים ונבונים ומדברים לעניין, ובחורים שהיו מלכי החברה פתאום נראו לי ריקניים, נבובים וחסרי כל חוכמת חיים. זה לא יכול היה להיות אם הייתי רואה בעין. רק כשעיניי נסגרו הן למעשה נפקחו לרווחה.
לפתע התחלתי להעריך אנשים שלא הערכתי בעבר, ואילו אנשים שהערצתי וכולם העריצו הייתי שומע כמה הם ריקים.
פרק 5
את מה שהרווחתי בזכות הראייה החדשה שלי אי אפשר לתאר במילים.
בין השאר הייתי גם מדריך בבני עקיבא. הייתה שם מדריכה אחת בשם שירן, צנועה ונחבאת אל הכלים, שכולם קראו לה צדיקה. בכל התקופה שהייתי פעיל בסניף לא חשבתי אפילו בכיוון שלה. באיזשהו מקום היא נחבאה כל כך אל הכלים שלא ראית אפילו את הכלים. אבל לאחר שהתעוורתי, לפתע הקשבתי לה וראיתי שהיא בעלת האישיות הכי מיוחדת בכל צוות ההדרכה.
שירן הייתה חדורת אידיאולוגיה ורצון לחנך. היא הייתה דעתנית והיה לה המון מה לתת, אלא שהיא עשתה את זה בצורה כל כך עדינה שאיש לא שם את ליבו.
כי העיניים הסתירו את הלב.
וברגע שהעיניים שלי כבו, כבר לא היה מה שיסתיר לי את הלב.
כל כך הצטערתי שהבנתי את זה מאוחר, כי כעת היא זו שלא תראה אותי, בחור עיוור בלי עתיד. מה היא יכולה לקבל ממני? אומנם היה לנו קשר מסוים, אך אני תפסתי אותו כקשר של חברות אולי מתוך רחמים.
סיימנו את התיכון. רוב החברים הלכו לצבא ולי לא היה לאן ללכת. הציעו לי להתגורר בדירת שיקום בירושלים, שבה לומדים איך לחיות את החיים כעיוור, לבשל, לנקות ולעבוד. עברתי לשם ולמדתי באוניברסיטה העברית.
יום אחד, אחד המרצים דיבר בצורה מאוד כפרנית ופוגעת ובכיתה התעורר ויכוח סוער. יצאתי משם והתקשרתי לשירן. שאלתי אותה מה היא הייתה עושה במקומי.
היא חשבה קצת ואמרה: "אני לא הייתי נשארת שם אפילו רגע אחד".
אמרתי לה: "ואיפה כן?"
היא אמרה: "כל מקום חוץ משם". ואז ציטטה: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה", ומיד הוסיפה: "כמובן שאתה תעשה מה שאתה חושב. אני רק ענית לשאלתך".
אחרי שבוע התקשרתי אליה ואמרתי לה שעזבתי.
היא שאלה: "בגללי?"
עניתי: "לא בגללך, בגללי". ואז הוספתי: "אבל את שכנעת אותי".
היא שתקה קצת ואמרה: "אני מאוד מעריכה את זה".
פרק 6
אחרי שעזבתי את האוניברסיטה התחלתי לחפש את עצמי. למדתי נגינה, תיאטרון וספורט ובישול וריקוד.
זה לא עבד. כלומר, אולי חיפשתי את עצמי אבל בפירוש לא מצאתי. בד בבד השתתפתי בשיעורים ומאוד התחזקתי.
באחת השיחות הבעתי בפני שירן את התסכול שלי, ואז היא אמרה לי: "יש משהו שאני רואה שכן תופס אותך".
"ומה הוא?"
"שיעורי הגמרא, השיחות של הרבנים".
"ומה אני עושה עם זה?" שאלתי.
"אולי פשוט תיכנס לישיבה ותשקיע בלימודי גמרא", אמרה לי.
זה כל הזמן היה לידי, ואני לא חשבתי אפילו על הכיוון הזה.
נכנסתי לישיבה ברמות. התחלתי בקטן, בשיעור שבועי, ולאט לאט מצאתי את עצמי משתתף עוד ועוד, עד שהפכתי לתלמיד מן המניין בישיבה.
בחיים שלי לא הצלחתי להתחבר לגמרא. היום אני מבין שזה בגלל הסחות הדעת הרבות שהיו לי.
זו באמת נקודה למחשבה. נער שרואה סרטים וכדורגל ותוכניות טלוויזיה צריך להיות לא אנושי כדי להתחבר לחוכמה הקשה והמפרכת של סוגיות הגמרא. אבל ברגע שניטלו ממני הסחות הדעת הללו התחברתי ועוד איך. גיליתי עולם מרתק מאין כמותו וצללתי לתוכו. פשוט התענגתי לפגוש את העולם שתמיד היה מול עיניי, רק אני לא ראיתי כי העיניים הסתירו לי אותו.
בד בבד עם לימוד הגמרא התחזקתי גם באמונה, ובשלב מסוים נכנסתי למכינה הקדם־צבאית בבית אל. למען האמת בתחילה לא רצו לקבל אותי, כי מדובר גם באימונים, אך הם היו מדהימים. הם גם קיבלו אותי וגם התעקשו שאשתתף באימונים. הם סחבו אותי למסעות אלונקה כשאני משמש בתפקיד הפצוע על האלונקה, ואפילו - לא תאמינו - גם במטווחים לימדו אותו לירות בלי לראות.
אך החלק העיקרי בעיניי היה ההשתלמות הרוחנית. הרב משה אליה, ראש המכינה, היה לומד איתי בחברותא ב־12 בלילה. הוא, האדם הכי עסוק בעולם, מצא את הזמן ללמוד איתי. למדתי בחברותא גם עם הר"מ הרב ניסים אדרי. עשינו זאת בארבע בבוקר, כי זה היה הזמן הפנוי היחיד שהוא מצא. כמו כן, בכל יום חמישי מעשר בלילה ועד הנץ החמה הייתי לומד עם הרב עידו פרץ.
פרק 7
הרב יאיר רוזנטל תמיד עודד אותי להתגבר על חוסר הראייה ולתפקד בכל מצב. יצאתי עם תלמידי המכינה לטיול של שלושה ימים, העיקר שלא לוותר. היינו מתאמנים בקרב מגע. נו טוב, את זה הכרתי, וזה גם מה שהביא אותי עד הלום... רק שכעת באמת כבר לא היה לי ממה לפחד. מצד שני, זה פיתח את החושים שלי. הצלחתי להרגיש היכן נמצא היריב שלי, להתמודד מולו ואפילו לנצח.
בשלב מסוים כל כך התחזקתי - שהתחלתי, בעידוד גדול של שירן, ללמוד יום שלם בישיבה בבית אל. אלה היו שנתיים מרתקות ששינו את חיי.
ואז הגעתי לגיל 20, והחלטתי שאני רוצה להתחתן. סיפרתי על כך לשירן והיא מאוד עודדה אותי להתקדם בכיוון. ובאמת, הגיעו הצעות מהצעות שונות והיא הייתה מסייעת לי בבירורים, ובכל פעם היו דברים שלא כל כך התאימו לי.
יום אחד, במהלך אחת השיחות, אמרתי לה: "הבעיה שלי היא שאני יודע בדיוק מה מתאים לי, וכל מה שמציעים לי לא מתקרב לזה".
שירן אמרה: "תגדיר".
לקחתי נשימה ארוכה ואז אמרתי: "יש לי הגדרה קצרה. שתי מילים".
שירן אמרה: "נשמע מסקרן".
ואז היססתי קצת לפני שאמרתי: "מישהי כמוך".
שירן שתקה ושתקה ושתקה, ואז אמרה: "נו, ולמה אתה מחכה?"
חשבתי שהלב שלי נופל.
"רגע, את רוצה לומר לי שאת מעלה על דעתך להתחתן עם עיוור?"
היא אפילו לא היססה לפני שירתה: "עם עיוור אני אשקול, אבל עם אחד שרואה יותר ממני ומכל אחד אחר - למה שתהיה לי בעיה?"
השתררה שתיקה מתוחה ואז אמרתי: "שירן, התינשאי לי?"
"ברור שכן", היא אמרה והוסיפה: "תגיד לי, מה חשבת עד עכשיו, אתה עיוור או מה?"
פרק 8
שירן ואני נשואים באושר כבר יותר מעשור ונולדו לנו שלושה ילדים: נהוראי בן השמונה, נריה בן החמש, והללי בת השנה. אנחנו מתגוררים ברחובות. שירן עובדת כגרפיקאית, ואני הייתי כמה שנים בכולל וגם למדתי רפואה משלימה.
כיום אני עוסק בהוראה, ממש כך. אני מורה בבית הספר מורשת מנחם בגבעת שמואל.
איך אני מסתדר, אתם שואלים?
בכל תחילת שנה שירן אשתי מקליטה לי את שמות הילדים. אני לומד את השמות בעל פה, וכשאני מגיע לכיתה החדשה אני קורא לכל ילד ומושיב אותו במקום מסוים, וכך אני זוכר היטב היכן כל ילד יושב ואני פונה אליהם כאילו אני רואה.
אני לא רוצה להעיד על עצמי. אני מאמין שהתלמידים שלי יידעו לעשות את זה במקומי. אני יכול לומר רק משפט אחד: אני מורה שרואה כל תלמיד שלו. אולי לא את הפנים אבל את הנפש פנימה. תשאלו אותם מה הם מעדיפים.
במקביל אני נוסע להרצאות בכל רחבי הארץ כדי לספר את הסיפור שלי ולעודד אנשים להתגבר על קשייהם ולעשות מה שאני עושה: לראות את האור מתוך החושך.
אה, יש פרט אחד פיקנטי שאולי יעניין אתכם. העוזר שלי, זה שמסיע אותי להרצאות וגם דואג לכל הפרטים הטכניים? אז השם שלו הוא גלעד. כן, הבחור שהברך שלו הפגישה אותי עם החושך שהפגיש אותי עם האור. למרות מה שקרה, ואולי בגלל מה שקרה, מעולם לא התרחקנו ואנחנו עדיין החברים הכי טובים בעולם. כי שנינו יודעים שהוא לא אשם במה שקרה, ומה שקרה הוביל את חיי למקום טוב הרבה יותר ממה שחלמתי.
טוב, אולי אני יודע את זה יותר ממנו.
הסיפור שלי כל כך מתאים לחנוכה, כי הוא מספר על אור ועל חושך, על חושך שהוא אור, ועל רעייתי היקרה שירן, האור של חיי.