ד"ר גרשון בר־כוכבא
ד"ר גרשון בר־כוכבא צילום: רעות קורנברג - ראות טובה

התחלה/ נולד לפני 57 שנים בניו־יורק שבארצות הברית, השני מתוך חמישה אחים. "ביום הברית שלי נפטר סבא רבא שלי. בבוקר נערכה ההלוויה ובצהריים קראו לי על שמו, מאיר גרשון קסלר".

קסלר/ שם משפחתו היה קסלר, אך כאשר גילה ששם משפחתו הוא כשמו של מפקד גרמני ממלחמת העולם השנייה בשם פון־קסלר, החליט לשנות את שמו לבר־כוכבא. "עסקתי בזמנו בחקר דמותו, התרשמתי מאישיותו ואמרתי לעצמי שאם כבר לשאת שם של מפקד צבאי, אז לפחות שיהיה ראוי".

אבא/ אברהם חיים קסלר (83), במקצועו הנדסאי טקסטיל, עבד במשך שנים כיועץ ארגוני של האו"ם. "במסגרת העבודה באו"ם אבא היה נוסע הרבה בעולם. אדם יצירתי ומוכשר. רביזיוניסט וציוני בנשמתו. לפני קום המדינה עזר להבריח נשק בלתי לגאלי לארץ. הוא אבא מסור ואכפתי מאוד".

אמא/ חנה, אחות מוסמכת במקצועה. עשרות שנים שימשה מיילדת. "לימים הוריי נפרדו ואמי נישאה לעזרא יכין, מלוחמי הלח"י. אמא אישה חרוצה ונמרצת, ביתה תמיד פתוח לאורחים, והכול בחיוך, הומור והרבה שכל".

אהבת הארץ/ "את האהבה לארץ ינקנו מגיל אפס. עוד לפני החתונה היה ברור להורים שהם יעלו לארץ. לאחי הבכור הם נתנו את השם בן ציון. באופן מעורר הערכה הם ויתרו על חיים נוחים ועזבו את מרכז חייהם ואת משפחתם למען מימוש החלום לחיות בישראל".

פלאפל בניו־יורק/ עד גיל שבע גדל בניו־יורק. "אני זוכר שבגן ביום שישי היינו צריכים לבחור מה לאכול. אני בחרתי תמיד 'את מה שאוכלים בארץ ישראל' - מנה פלאפל". בקיץ של סוף כיתה א' עלה עם משפחתו ארצה. "הדחיפה הגדולה לעלייה הייתה מלחמת ששת הימים".

גריז בפה/ "לקראת העלייה ארצה, אבא הסביר לנו שכשננחת ניפול על הרצפה וננשק את האדמה. אני זוכר את עצמי מתאמן על זה. לארץ הגענו בלילה, אחרי 13 שעות טיסה. מסביב חושך מצרים ואני נופל על הרצפה ומנשק. מסתבר שבדיוק היה שם כתם של שמן מטוסים. לקח לי 15 שנה להבין שהגריז שנכנס לפה שלי הוא הזהב של הארץ".

מעון עולים/ מהשדה נסעה המשפחה למרכז קליטה ביבנה, שם שהתה במשך שנה. "שנה של נחיתה, עד שאתה מתאפס על עצמך". משם עברו לבית הקבע ברחובות. "כל הילדות שלי עברה שם. בית עם חצר גדולה, עצי תפוזים, אשכוליות ולימונים".

עולה חדש/ למד בבית ספר היסודי תחכמוני ברחובות, וההשתלבות לא הייתה קלה. "היה לי קושי לתקשר עם המורים והחברים בעברית. אחרי בית הספר הלכנו לאולפן. אחרי בערך שנה התגברתי על הקושי. הגישה בבית הייתה שאנחנו לא מביאים את אמריקה לפה, אלא משתדלים להיות מעורבים ולהפוך חלק".

לא להתייאש/ "לא הייתי תלמיד טוב. הייתי פעלתן ומלא מרץ והיה לי קשה לשבת וללמוד, היום היו נותנים לזה כל מיני שמות. ואני אומר להורים: אם הילד שלכם לא לומד טוב - אל תתייאשו. תאמינו בו וביכולות שלו. תראו, אפילו אני הפכתי בסוף לדוקטור".

מכילים ומעצימים/ בחטיבת הביניים, כיתות ז'-ח', למד בישיבת הדרום ברחובות. "גם שם לא הלך לי וההורים שלי פנו להתייעצות אישית עם רב העיר, הרב שמחה הכהן קוק, מה לעשות עם התכשיט. הוא המליץ על ישיבה מקצועית ביד בנימין. למדתי שם חשמל ואלקטרוניקה. הם קיבלו אותי כמו שאני. אני תוהה איך היה להם את הכוח להכיל אותי. איך שהם גידלו והעצימו אותי - ממש להצדיע".

פתח גן עדן/ למד בישיבת ההסדר ניר בקריית ארבע. "הגעתי לשבו"ש ובשבת ירדנו להתפלל במערה. זה עשה עליי רושם אדיר. השבת במערת המכפלה הייתה מבחינתי לחוש את פתח גן עדן. הלימוד בישיבה לאורך השנים היה בשבילי מצפן לחיים, לצלול לעומק עולם התורה".

פשוט שריונר/ במסגרת ההסדר התגייס לחיל השריון ולאחר מכן המשיך לקצונה. לאחר שסיים את לימודיו בישיבה חזר לשירות קבע, לבקשת מפקדיו. במהלך יותר מעשר שנות שירותו הצבאי הקפיד שלא להתנתק מעולם התורה. "הקפדתי מדי תקופה לקבל פסקי זמן מהצבא ולהיטען בישיבה".

השידוך/ "הייתי בן בית אצל משפחת בן יצחק מקריית ארבע. אורה, אם המשפחה, הייתה רכזת בנות השירות הלאומי, והיא הכירה לי את שלומית זר, שעשתה שנת שירות בחברון. היא בתו של משה זר, גואל הקרקעות. מהר מאוד הבנו שזה זה". היה בן 26 כשנישאו.

החצי השני/ שלומית (49), עקרת בית ויועצת נישואין. "היא בפירוש עיקר הבית, מחזקת ומעצימה את הבית. העוגן והמצפן של חיי".

הנחת/ תשעה. הגדולה אביטל (32), צור יהודה (30), אור ישראל (28), שקמה (25), איילת השחר (23), חן ישי (20), גלעד חי (18), שנקרא על שם דודו גלעד זר הי"ד. "התזמון של הלידה היה מצמרר. ביום האזכרה הראשון אחרי הרצח, כשכולם בבית העלמין מסביב לקבר, הגיעה הבשורה על לידתו". אחריו דור אליה (16) ובת הזקונים הלל בת ה־10. "הילדים הם עיקר חיי".

ללמוד/ "כל ילדותי התקשיתי בלימודים, וכשבצבא הציעו לי ללמוד תואר ראשון הרמתי גבה. ביום הראשון ישבתי בכיתה, מחזיק עט ביד וחושב לעצמי מה לי ולזה. אבל ממש באצבע אלוקים נפתח לי הראש ושתיתי את דברי המרצים. בגיל 32 המוח שלי נפתח וכל כך התחברתי. הייתי כמו אדם במדבר שאומרים לו שתה, שתיתי ושתיתי בצמא. הלימודים היו קשים ואינטנסיביים אבל לא רק ששרדתי, אלא הצטיינתי ונהניתי".

לאקדמיה/ לאחר שחרורו מהצבא פנה להמשך לימודים באקדמיה. "היה לי ברור שמשם אני הולך ללמוד תואר שני באוניברסיטה העברית ובמסלול ישיר ללימודי הדוקטורט".

דוקטור ביסודי/ עבודת הדוקטורט הייתה בנושא 'הפקת לקחים והיבטים לוגיסטיים בקרבות מצור של הצבא הרומי במרד הגדול'. "אני איש צבא, ובדוקטורט שלי חקרתי את הלחימה של הצבא הרומי". כיום הוא מרצה במכללת אפרתה להיסטוריה של עם ישראל וכן מדריך פדגוגי. במקביל הוא מלמד היסטוריה בבית הספר אורות עציון בנות באפרת. "אני רואה בזה שליחות להנחיל לדור הצעיר את הלהט, את הציונות והיהדות".

עמידה מול קהל/ במסגרת קורס פו"ם בצבא נדרש לחקור נושא צבאי מסוים ולהציגו בפני יתר חברי הקורס. אז התוודע לכושר הרטוריקה והיכולת להעביר ידע בצורה חווייתית. "הצגתי את המחקר באופן פרונטלי. זה דרש לדבר שבע שעות מול כיתה של קצינים בכירים. עד אז לא הייתי מודע לכישרון הזה שיש לי. הבנתי שזה הייעוד שלי".

מרצה/ כשיצא לאזרחות, המשיך להעביר הרצאות שהתמקדו בסיפורי מורשת קרב. "אני אוסף חומרים במגוון נושאים צבאיים בהקשר יהודי, כמו העיר העתיקה בתש"ח, מרד גטו ורשה ועוד, ובונה הרצאה". קהל היעד שלו מגוון, החל מקהילות שונות בארץ וכלה באולפנות, מכינות קדם־צבאיות וישיבות.

חץ וקשת/ בהרצאותיו הוא משתדל להשתמש באמצעי המחשה ויזואליים כדי להכניס את הקהל לרוח התקופה. זה כולל חרבות, קשתות ואבני קלע. "אני מאמין שההמחשה הזאת עוזרת להבין יותר את האירוע ההיסטורי המדובר ולהתחבר אליו".

ספרים רבותיי/ לאורך השנים פרסם מאמרים וספרים היסטוריים, ביניהם 'כתובות אבן, עץ ונחושת במערת המכפלה', שבו הוא חושף את הכתובות בכל השפות והתקופות שבמערת המכפלה. ספרו השני 'מקדש בלהבות: סיפור הקרב האחרון', שאותו כתב יחד עם הארכיאולוג אהרון הורוביץ, מציג תמונה מפורטת של המצור הרומי על ירושלים.

חברון שלי/ במשך יותר משלושה עשורים התגורר עם משפחתו בחברון, והוא חוקר את חברון בכלל ואת מערת המכפלה בפרט. "הדבר שאני הכי עסוק בו יומם ולילה מזה עשרות שנים הוא מחקר חברון ומערת המכפלה. אין יום שאני לא עסוק בזה. אין יום שאני לא מדבר על זה. אני מחובר בנימי נפשי למערה".

התגליות/ זכה לחשוף כמה תגליות בנושא חברון. "אחת הבולטות בעיניי היא גילוי הפתחים למערת המכפלה. 150 שנה מיטב החוקרים עסקו בשאלה היכן הורדוס פתח את הדלת, והקב"ה פקח לי את העיניים וחשפתי את שני השערים ההורדוסיים, מה שנעלם מעיניהם של ארכיאולוגים רבים".

גבורת החשמונאים/ "היוונים פעלו להלניזציה במרחב, אבל היה עם אחד שלא הסכים לשתף איתם פעולה. החשמונאים נאבקו על מצוות התורה, על התרבות שלנו, על האמונה, ויצאו למלחמה נחושה על כך. הם הכריזו: אנחנו לא חלק מהתהליך הזה. אם היהודים לא היו עם הלהט הזה לשמור על יהדותם בכל מחיר - ספק אם היינו כאן היום".

רק בגלל הרוח/ "יש לנו היום את החיילים הטובים בעולם עם הציוד הטכנולוגי המתקדם בעולם, אבל דומני שמה שצריך לקחת מהחשמונאים זה את הרוח הגדולה, את האמונה בלי גמגומים. אי אפשר להתנהל עם צבא מגמגם. צבא מהסס לא יביא לניצחון. אין לנו מקום אחר ללכת אליו. צריך צבא נחוש, צריך עם נחוש שיודע מה הוא עושה פה".

אם זה לא היה המסלול/ "כשהייתי נער חלמתי להיות איכר עובד אדמה, אבל הקב"ה גלגל זאת אחרת".

במגרש הביתי:

בוקר טוב/ משכים קום בשעה חמש ורבע לתפילה, שיעור דף יומי ושיעור קצר. במשך היום מרצה ומלמד ועסוק במחקר חברון. בשעות אחר הצהריים והערב יוצא להרצאות. לישון הולך בסביבות חצות.

פלייליסט/ "מאוד אוהב ואפילו מרגש אותי לשמוע שירי קודש".

השבת שלי/ "המוקד של השבוע, מעניקה את הכוחות לשבוע הבא, הליכוד המשפחתי. איך אומרים בחנוכה? 'נר איש וביתו' - הדגש על איש וביתו".

דמות מופת/ דוד המלך. "מצד אחד עם שתי רגליים על הקרקע, לא תמים, אבל הראש שלו נמצא בשמיים ויש לו מצפן אלוקי שמכוון אותו".

מפחיד אותי/ "להיכנס למים עמוקים. מפחיד אותי הכחול הנעלם העמוק הזה".

משאלה/ "ייעוד חיי לתת הרצאות ולהנחיל מסורת, ציונות ויהדות. החלום שלי הוא שלא אזדקק להתפרנס מההרצאות ואוכל לצאת ולתת אינסוף הרצאות ולזכות לחזק את השורשים של עם ישראל".

כשאהיה גדול/ "אני מתעסק בחקר מערת המכפלה ומקווה לפלח את כל התקופות במערה ולהגיע לסוד הגדול, לשער הנשמות. חלום שאנחנו עובדים עליו ובעזרת השם נגיע אליו".

לתגובות:rivki@besheva.co.il

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו