עד החתונה זה לא יעבור

"לפעמים, לפני שאנחנו הולכים לישון, היא מסתכלת עליי ואומרת: 'נצטרך לעשות משהו. אולי בלידת הילד הראשון, אולי כשנחגוג 40. אנחנו נצטרך לחגוג'. יש לה תחושה שהחמצנו משהו", כך מספר חיים דילהרוזה, שנישא לבחירת ליבו בחודש אדר האחרון.

הקורונה שפרצה אז והביאה איתה שינויים כמעט לכל פינה באורחות החיים, הביאה איתה גם את פורמט החתונות המותאם. במבט ראשון הן נראות צלולות ומזוקקות יותר מהחתונות שהורגלנו אליהן, אך במבט מעמיק מתגלות המורכבויות שמקופלות בתוכן. בעשרת חודשי הקורונה שחלפו בני זוג ממשיכים להכיר, להתארס ולהתחתן, מגמישים את עצמם לפי הנחייה כזו או אחרת. אבל אינן דומות החוויות של חלוצי הקורונה, שנישאו בחודשי אדר או ניסן, לאלה שכבר הכירו את הכללים של העולם החדש, ובמיוחד את המושג מגבלת משתתפים.

השמלה נשארה בארון

חיים דילהרוזה הכיר את יעל לראשונה כשהיא הייתה בקשר עם אחר. כשהבין שזה המצב הוא לקח צעד אחורה וויתר. שנתיים אחר כך, כשהייתה פנויה, היא שלחה לו הודעה. "אני שמרתי לה מקום בלב. מאז התפתח בינינו סיפור אהבה". חיים (27) ויעל (26) תכננו לקיים את החתונה שלהם בכ"ב באדר, יום רביעי שמיד אחרי פורים. הם סגרו עם גן אירועים ורשימת מוזמנים שעמדה על 380 אורחים, שמלת הכלה ובגדי החתן כבר המתינו להם בארון.

כשפורים הגיע התחילו לדבר על הקורונה והגבילו התקהלויות ל־2,000 איש, אבל זה לא נגע לאירוע שלהם. מסיבות פורים המשיכו להתקיים, "חשבנו שגם אצלנו הכול יתקיים כרגיל". אבל שום דבר לא התקיים לפי התכנון.

ביום רביעי, שבוע לפני החתונה, הוכרז על איסור התקהלות של יותר ממאה איש, "אבל עדיין קיווינו שיהיה בסדר", הוא משחזר. במוצאי השבת התקיימה מסיבת עיתונאים נוספת של ראש הממשלה וראשי מערכת הבריאות, ובה הוכרז שאין לקיים אירועים של יותר מעשרה בני אדם. "קיבלנו את זה בהלם רציני. זה היה ארבעה ימים לפני האירוע! יצאנו החוצה כדי לנשום אוויר, לעכל, לעשות סדר בראש. יעל קצת מתפרקת, אני מנסה להרגיע אותה, אבל היא לקחה את זה ממש קשה".

כדי להרגיע את ארוסתו, חשב חיים שהכי נכון יהיה לדחות את החתונה לקיץ. "אמרתי לה: נחכה כמה חודשים, תהיה לנו חתונה קיצית יפה ויהיה בסדר". אבל הרוגע המיוחל לא הגיע. "קמנו למחרת עם רגשות קשים. ניסינו לשתף אחרים, לפרוק ולהתייעץ עם כמה שיותר אנשים, ואז ביום שני אנחנו מעכלים שהקורונה היא סיפור רציני. העניין של המגפה מתחיל לצבור תאוצה, ואנחנו מבינים שכדאי שנתחתן מהר כי אנחנו בעצם הולכים אל הלא נודע".

ביום שני הם החליטו להינשא. "כדי להשאיר לעצמנו תקווה ולהבטיח שעוד יהיה אירוע אמיתי, החלטנו לא לגעת בחליפת החתן ולא בשמלת הכלה. אמרנו שנלבש את הסט שהכנו לשבת חתן". לחתונות שהתנהלו בחוץ אפשר היה להזמין 20 איש. מוחות קודחים עוד לא המציאו את הקפסולות, מסכות עוד היו שייכות לחדרי ניתוח והאנושות עוד לא סיגלה את עצמה לאירועים מעין אלה. "הזמנו את ההורים, את האחים ואת בני זוגם. סבים, סבתות ודודים לא היו". בין 20 המוזמנים היו גם הרב ושני העדים. אחד העדים היה חבר שהוא גם צלם מקצועי, שניים במחיר אחד. "אני הייתי הדי ג'יי. הפעלתי את המוסיקה מהסלולרי ששידר לבוקסה. שמתי לעצמי את שיר הכניסה לחופה, ושמתי לאשתי את שיר הכניסה שלה לחופה. רגע לפני שבירת הכוס אמרתי לרב: רק רגע. הוא לא הבין עם מה אני מתעסק. אמרתי לו: אני לא רק החתן פה, אני גם בעל מקצוע - ושמתי את השיר המתאים".

מבחינת חיים ויעל זו הייתה חוויה מרגשת, מצחיקה וגם אינטנסיבית, כי הכול קרה פתאום. הם שמחו להיות זוג נשוי, לצאת מאי הוודאות מתי יינשאו. מצד שני, הם עדיין רצו את האירוע שלהם, עם החברים והריקודים, הם רצו להיות חתן וכלה. "קבענו תאריך חדש עם האולם ל־1 באוגוסט. יוני-יולי היה בין הגלים, ואנחנו היינו בשאיפה שנוכל לקיים את האירוע שלנו. קיימנו שוב ישיבות ותכנונים והזמנו 250 איש. אבל אז הגיעה המגבלה של 30 איש בחוץ. שלושה שבועות לפני האירוע ביטלנו את החוזה והפסדנו הרבה כסף. בסוף עשינו מסיבה עם הסבים והסבתות והאחיינים שלא היו, מסיבה עם 30 איש".

חיים ויעל נשואים כבר תשעה חודשים. הוא השלים עם החתונה שלא הייתה, אבל היא לא. "אולי בשביל השקט הנפשי המשכתי הלאה, אבל לה יש את התחושה שהיא החמיצה, שהיא הפסידה את הערב הזה שבו אנחנו יחד עם החברים על רחבת הריקודים. ערב שהוא שיא".

"להפעיל היגיון ביחס להנחיות"

הרב שי גרין, ראש מדרשת שילת בקרני שומרון, ליווה ומלווה את הבוגרות שלו שעומדות על סף חתונה בשנה המורכבת הזאת. גם הוא זוכר היטב את חתונות הקורונה הראשונות שהותירו חתנים, כלות ומשפחות בהלם, בלי חברים שהתמודדו עם המצב הזה קודם לכן. בשבוע של חג הפורים עוד התלבט הרב גרין מה יעשה בשבוע שאחר כך, בערב אחד שבו הוא מוזמן לחתונות של שתי בוגרות בשני מקומות שונים. "במוצאי השבת נתניהו הודיע שהוא מגביל את ההתכנסויות לעשרה אנשים בלבד, ואני מקבל בהפרש של כמה דקות שתי הודעות. האחת מספרת שלאור המצב החתונה תידחה, והשנייה שהחתונה תתקיים בזמן, אך יישלח עדכון באיזו מתכונת".

ביום ראשון בבוקר נסע הרב שי לטפל ברכב, כי מי יודע עד מתי המוסכים יעבדו. "אני יושב במוסך ומקבל טלפון מהכלה שמתלבטת אם להתחתן או לא. היא בת 25, עברה דבר או שניים, היא הזכירה גם את התכנונים ואת החלומות שלא יוכלו להתממש בחתונה מצומצמת. שאלתי אותה: כמה חברות שלך שלא נישאו יהיו מוכנות להתחתן עם בחיר ליבן במתכונת של עשרה אנשים בלבד? תתחתני עכשיו, ואחר כך תעשי חגיגה. היה לה מאוד קשה, אבל היא אמרה: אתה צודק, הארוס שלי דוחף לזה. לבחורים", אומר הרב גרין, "יותר קל לעבור את זה. אין להם חלום רב־שנים על איך החתונה שלהם תיראה, והם לא צריכים להתמודד עם העובדה שהוא נגוז. הבחורה החליטה לקיים את החתונה בזמן", הוא אומר בהערכה, "אני לא בטוח שהרבה אנשים היו מצליחים להתגבר על האכזבה ולעשות את זה ככה, מהיום למחר".

הכלה השנייה התקשתה יותר עם השינוי הפתאומי במציאות. "החתן מאוד רצה להתחתן ולא לדחות, וגם ההורים הבינו ששווה לשלם מחיר ולהתחתן עכשיו, כי מי יודע מה יקרה אחר כך". לבסוף החתונה נדחתה. "נפגשתי איתם ביום שבו הייתה אמורה להתקיים החתונה. היא אמרה: אני לא מסוגלת, אני לא יכולה להתחתן ככה. זה לא שמח לי להתחתן ככה".

הכלה השנייה צעירה משמעותית מהכלה הראשונה. הרב גרין, כמו גם אנשים נוספים שמלווים זוגות לחתונות, מספרים שזוגות מבוגרים רואים את משבר הקורונה ואת החתונות הקטנות אחרת מהזוגות הצעירים, ובמיוחד מהכלות הצעירות. "כשמתבגרים, ייתכן שנשרטים בדרך, בדייטים שלא מצליחים, אבל הבשלות הנפשית לזוגיות גדול יותר. מבינים שהעיקר הוא עצם הנישואים והחיים שמחכים אחרי החתונה". כשהרב ניסה לעודד במקרים אחרים בני זוג במצבם להינשא והכלה אמרה שהיא לא מסוגלת, השיח הביא למשבר זוגי. "החתן נפגע מזה. הוא לא הבין איך היא רואה את עצמה ואת החברות שלה כעיקר העניין והיא לא רואה אותו, את הקושי שלו ואת הרצון שלו להתחתן. אחרי תהליך החתן הבין שזה לא קשור אליו, אלא משהו פנימי שלה". ברוב המוחלט של המקרים הזוגות התחתנו והכול בא על מקומו בשלום.

זוגות רבים שהבטיחו לעצמם אירוע גדול נאלצו להסתפק לבסוף במתכונת המצומצמת. מה אתה שומע מהם בדיעבד?

"כולם יודעים לומר שהחוויה של החתונה לא נפגעה ויש הרבה רווחים. כי בסוף, מי שמגיע לחתונות האלה הם אלה שהכי אוהבים אותם. זו חתונה של טהרה ושל אמת. טוב להם. בסוף הם רואים את הזוגיות כדבר העיקרי".

הרב גרין מספר שכעת, עם החיסון שנראה באופק והתקווה לחזרה לנורמליות, זוגות מאורסים רבים קובעים את החתונה לסביבות חודש ניסן, מתוך תקווה שאז אפשר יהיה לקיים שוב חתונות גדולות.

אם נהיה כנים לרגע, חתונות רבות לא עומדות בדיוק בהוראות היבשות. מצד אחד אפשר לומר שההוראות לא מתחשבות ביכולת לקיים חתונה גדולה יותר בצורה בטוחה. מצד שני, זה החוק ואנשים לא מכבדים אותו.

הרב גרין מכיר היטב את המציאות הזאת. בכל שבוע הוא נוכח בשתיים או שלוש חתונות שמתקיימות במקומות מרוחקים ונידחים, כדי שהמשטרה לא תגיע לשם ולא תפזר את החתונה. "אנשים לוקחים אותי לג'הינום", הוא אומר בבת צחוק ומסביר: "אנשים מוצאים מקומות נידחים כדי להביא יותר אנשים ממה שמותר. הם לא עושים את זה בצורה מופקרת. הם מזמינים 80 איש, בקפסולות מרוחקות ובצורה בטוחה, אבל לא רוצים להיתפס. אני מגדיר את עצמי כיהודי ממלכתי. אם יש פורעי חוק במדינה, זה לא מצדיק עבירה שלנו על החוק. מצד שני, בשונה ממצוות התורה שהן אמת לעד, יש כאן מקום ל־common sense. אני לא מקדש את ההנחיות בייהרג ובל יעבור, אבל לא רוצה להיות בחתונה שהיא שכונה. בין זה לזה יש המון מקום, זו סקאלה רחבה. כשעושים חתונה בחוץ, במרחבים, מתוך הקפדה, אפשר לעשות את זה בצורה שמחה ובריאה".

להכיר את הכלה דרך הזום

כשהבן של רחל ארליך ביקש להביא את הבחורה שאיתה הוא נפגש לביקור היכרות אצל הוריו, הוא בדיוק נכנס לבידוד. "הביקור התבטל, וכך יצא שההיכרות הראשונה שלנו איתה הייתה בזום", היא מספרת. חתונות הקורונה מביאות איתן חוויה שונה לא רק לבני הזוג, אלא גם להורים שגידלו אותם ומלווים אותם בהתרגשות לשלב הבא של חייהם. פעמים רבות הקורונה גורמת לכך שההורים פוגשים פחות את בן או בת הזוג המיועדים ואת בני משפחתם. הם נדרשים להרגיע את בני הזוג ולמצוא דרכים יצירתיות לענות על משאלות הלב שלהם. ההורים צריכים לגלות גמישות כי התוכניות משתנות מהיום למחר, ובכלל לגלות כישורי אמרגנות והפקה, כי החתונות עוברות לחצרות הבתים ולרחבת בית הכנסת הסמוך. לבסוף, גם הם צריכים להתפשר על החלומות שלהם ועל הרצון הטבעי שכל בני המשפחה ישמחו איתם יחד בחתונת הילדים.

רחל ארליך, שגוללה את חוויותיה מחתונת הבן בבלוג 'מתנחלות ברשת', חולקת איתנו את התובנות שלה מהאירוע המיוחד. בני הזוג, הוא בן 28 והיא בת 30, התארסו בחודש אייר, בין הגלים. הם רצו מראש חתונה קטנה של 120 איש, מה שהדיר חלק מבני הדודים מהשמחה. "הם לקחו בחשבון את הקורונה, ומה שהיה חשוב להם זה שיהיה מקום מספיק גדול כך שיוכלו להיות ריקודים". התאריך נקבע לאחרי תשעה באב ובני הזוג מצאו גן אירועים, מתוך מחשבה שיהיה מתווה חתונות מתאים. אבל אז העקומה התחילה לעלות והם החליטו לקחת אחריות. "הם החליטו שבחתונה שלהם לא יהיו ריקודים, כי זה מה שהכי מדבק. המוטו שלהם היה: אף אחד לא יידבק בחתונה שלנו. החלטה נוספת הייתה שהם לא מזיזים את תאריך החתונה, לא משנה מה זה אומר מבחינת מספר המוזמנים". בני הזוג ביטלו את החוזה עם האולם והוחלט לקיים את החתונה בחצר משפחת ארליך בטלמון.

"בלי קורונה אפשר להכניס אצלנו ובחצר של השכנים 100 איש", מספרת רחל, "אבל חשבנו שאם יקלו קצת, נזמין 50 איש, שיתחלקו חצי אצלנו וחצי אצל השכנים. לבסוף המגבלות לא השתחררו בכלל, והזמנו 34 אנשים שהתחלקו בין שתי החצרות, בריחוק". בני הזוג הסתפקו בשני חברים לכל אחד מהם, כשחברים אחרים הגיעו מוקדם יותר ללוות אותם ולהיות חלק מההתרגשות.

בעוד החתונה מתבשלת, ארליך הבינה שזו לא חתונה של 300 איש שהתכווצה ל־30, אלא שמדובר בחתונה אחרת. חתונה בלי ריקודים, שצריך למצוא לה תוכן אחר.

איך עושים חתונה בלי ריקודים?

"כשאת שואלת את זה, בעצם הסאב־טקסט שלך הוא שריקודים הם מה שהופכים את החתונה לחתונה. בקורונה צריך לשנות את זה, לעבור מהתפיסה שאין חתונה בלי ריקודים לתפיסה שאפשר לחגוג חתונה בצורה אחרת, ולהבין שבסוף אחרי זה יש חיים שלמים".

החתונה הייתה קטנטונת, אבל רחל מצטטת חברה שלה שאמרה שיש "חוק שימור השמחה". "זו הייתה חתונה מרגשת ומאושרת. יש שלבים בחתונה רגילה שבהם האורח אומר לעצמו 'זה לא משנה אם אני כאן או לא'. בחתונה כזאת זה לא קורה. כל אורח יודע שהוא משמעותי, שהוא בא לשמח את הזוג ואותנו".

המשפחה מצאה את התוכן המתאים לה. אחותה של ארליך הקריאה טקסט מרגש והעניקה לבני הזוג פמוטים וגביע שנקנו מכספי העיזבון של סבא וסבתא, שבדרך כלל מוענקים לחתן ולכלה בשבע ברכות. החתן והכלה דיברו, והם השקיעו בתזמורת. "היה פה ויתור, אני לא יכולה להגיד שלא. ההורים שלי אינם, ולא יכולתי להזמין את כל האחים שלי. אמרתי: אז מי כן יהיה? היו לי הרבה שיחות עם האחים שלי, והם אמרו: את יכולה להזמין רק את חלקנו ולא ניפגע מזה. הם הציעו שהם יגיעו ויעמדו מרחוק רק כדי להיות שותפים בחופה ואז הם ילכו, כי לא יכול להיות שהבן שלי מתחתן והם לא יהיו שם".

בני המשפחה המורחבת היו שותפים לפני החתונה ואחריה, וכך גם החברים: בטלפונים, בשליחת פרחים ובארגון שבע ברכות, כדי שהכלה תכיר מעט את המשפחה המורחבת. "זו הפעם הראשונה שאני יכולה להגיד שבשבע ברכות חוץ מהחתן והכלה ומאיתנו - כולם היו פנים חדשות. החתן והכלה אמרו לנו בבגרות גדולה לפני החתונה: יהיו לנו חיים שלמים להכיר את כולם".

חתונות הקורונה שמתקיימות בחצרות ולא באולמות מסודרים מצריכות הרבה לוגיסטיקה. מה שבדרך כלל מארגנים בעלי האולמות, נופל על כתפיהם של ההורים: הזמנת שולחנות וכיסאות, עיצוב כיסא כלה, העמדת חופה, הזמנת הקייטרינג, התקנת החשמל והתאורה וסידורי הפרחים. בהפקה הזאת משתתפים הרבה פעמים גם החברים ובני המשפחה. אבל יש כאלה שזה פחות מתאים להם, בטח כשהם צריכים לדאוג לצדדים רבים אחרים של השמחה. "בשלב שבו הבנתי שזו תהיה חתונה קטנה, אמרתי: יהיו שירותים נורמליים ואני לא אסחב שולחנות. אחר כך, כשהבנתי שזה יהיה בחצר שלנו, אמרתי לעצמי: מספיק שכל הבלגן יהיה אצלי, ולקחנו מפיקה".

מפיקה, פסיכולוגית, מתווכת

לפני הקורונה יפית עזרא הייתה מפיקת בר מצוות, בת מצוות ואירועים משפחתיים בבתי כנסת. אבל כמו שהקורונה המציאה חתונות חדשות, היא גם המציאה לה עיסוק חדש: הפקת חתונות. היא עושה הכול בחתונה, חוץ מלבשל את האוכל. "יום אחד, קצת לפני פסח, התקשר אליי חתן ב־12 בצהריים ואמר: הייתי אמור להתחתן מחר, אבל החל משמונה בבוקר ייכנס לתוקף איסור ההתקהלות של יותר מעשרה אנשים. אמרו לי להקדים להערב. את יכולה לארגן לי חתונה?". אחרי השוק הראשוני והתייעצות עם בני הבית, השיבה עזרא בחיוב. "בנינו חופה, אלתרנו כיסא כלה, דיברתי עם מטבח שיכין אוכל, ובשבע בערב עמדנו בחצר בית כנסת בלוד וחיכינו לחתן ולכלה. הצוות עמד במטבח, כדי שלא ניכלל בספירה".

לאט לאט הבינה עזרא שלא רק בני הזוג האלה יצטרכו את עזרתה, כי כאמור, הפקת חתונות קורונה עוברת מאחריות של אולם או גן אירועים לאחריות ההורים או בני הזוג, ובמקום הזה היא נצרכת. עזרא הצטיידה בציוד המתאים, ומאז כבר הפיקה 20 חתונות קורונה. "אתה תופס מקום של פסיכולוג, מרגיע את הלחץ, מסביר איך אפשר לארגן חתונה בשבוע ולא חייבים כמה חודשים. אתה גם מתווך בתוך המשפחה. באביב ובקיץ כולם התחתנו בחוץ, על הדשא, אבל יש כאלה שזה לא בא להם בטוב. הייתה לי כלה שמאוד אהבה את הטבע, והמשפחה לא הבינה מה זה להתחתן על הדשא. היה זוג שהגיע אליי חודש לפני החגים ורצה להתחתן אחריהם. אמרתי להם: למה שלא תתחתנו לפני החגים? תוכלו להיות בחגים ביחד. אמרתי לכלה: את משיגה שמלה ונעליים, אני מוצאת לכם מקום, וכך היה. היה לי זוג שתכנן להינשא ביום רביעי לפני ראש השנה, אבל הם לא ידעו מתי יוטל הסגר. האם להקדים להתחתן? האם להשאיר בתאריך שקבעו? חוסר הוודאות הוא קשה".

עזרא מרגישה שהיה כאן תהליך. הזוגות הראשונים היו בהלם, הם לא ידעו איך מעכלים את הסיטואציה החדשה. אחר כך אנשים כבר למדו. אבל החורף החזיר את חוסר הוודאות הגדול בגלל האיום המבורך בגשם. "יש כאלה שאומרים: זה המצב ואני אפיק ממנו את המירב, ויש כאלה שמתכחשים למציאות ומנסים בכל זאת לעשות את מה שחלמו עליו. מי ששחרר וקיבל את זה בהבנה, כלומר אמר: יש לי תוכניות, אבל שבועיים לפני התאריך אני מקבל החלטה בדיוק מה יהיה, היה לו יותר קל. אחרת זה בלתי אפשרי".

רוב האנשים לא מסתפקים במספר שמקציב החוק - 20 איש. המוח היהודי המציא את הקפסולות בשמחות. מה דעתך על זה?

"20 איש בחתונה זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. אנשים מזמינים יותר מהמותר, אבל מקפידים. אנשים מקפידים על מסכות, על מרחק, על קפסולות ומנות אישיות. הייתה לי בקיץ חתונה שהשתתפו בה 200 איש, אז האורחים באו והלכו במשמרות ובקבוצות. החתן היה יותר פתוח ואמר: 'חיכינו הרבה שנים כדי להתחתן, אני רוצה שיהיו לנו הרבה שותפים איתנו בשמחה', אבל הכלה אמרה: 'אני לא רגועה, אני לא יכולה לחשוב שמישהו יידבק בגללנו בקורונה, עלולים להילקח חיים'. זאת התלבטות אמיתית".

"החתונה הכי כיפית"

"זה הרבה מאוד קושי וכעס, והרבה לחץ. אתה מנחית את עצמך לקרקע המציאות, אבל גם משאיר לעצמך פתח לחשוב שדברים ישתנו. בתקופת ההתארגנות לחתונה הייתי מאוד עצבנית. זו תמיד תקופה שיש בה הרבה מתח והרבה מריבות, אבל אני גם לא השלמתי עם המציאות, ניסיתי למצוא פרצה איך בכל זאת לעשות את הדברים כמו שרציתי ותכננתי". מיכל גרייבסקי, גם היא כלת חתונת קורונה, מתארת במילים האלה את תקופת טרום החתונה שלה. מיכל ודוד, היא בת 28 והוא בן 30, למדו לגלגל על הלשון את המילים "קורונה" ו"בידוד" כשהיו כבר בעיצומו של הקשר, אבל אז היא, כאחות שעבדה בטיפול נמרץ קורונה בשערי צדק, לא הייתה פנויה לפגישות, והוא חזר להורים שגרים בטבריה. כשחודש אייר הפציע דוד חזר לירושלים והשניים ציינו שנה לקשר. "החלטנו שאנחנו רוצים לחגוג את זה והחלטנו שאנחנו מתחתנים", היא מספרת. "מאחר שהייתי מודעת לגמרי למצב, החלטנו שהחתונה תהיה בסביבות ספטמבר, קיווינו שאז יהיה מותר 200 איש. המשפחה והחברים מסביב הסבירו לנו שזה כנראה לא יקרה, וכשהתחיל הגל השני הבנו שהם צודקים".

למיכל היה קשה. "זה המון לוותר. זה לא רק למצוא מקום, לאמץ חשיבה כלכלית אחרת ולהחליט מה כן יהיה בחתונה ומה לא, אלא גם מי יהיה ומי לא. יש לי בני דודים שהם כמו האחים שלי, ונאלצנו לוותר עליהם". בני הזוג כבר התחילו לחשוב בכיוון של דחיית החתונה, "אבל אמא שלי אמרה שלא כדאי כי יהיה סגר. ראינו שמי שדחה את החתונה לא הרוויח, אלא התקשה למצוא זמן ומקום חדשים". בני הזוג נישאו בסופו של דבר תשעה ימים לפני ראש השנה. הם לא ארגנו קפסולות, אלא הלכו לפי לשון החוק. 20 אנשים בתוך מקום סגור ו־30 בחוץ, 50 איש בסך הכול. למרות כל החששות, הלחץ, חוסר הוודאות והוויתורים, מיכל חוותה את הערב בכל עוצמתו. "בסופו של דבר הייתה לי את החתונה הכי כיפית שיכולתי לבקש. היה שמח ומאושר, היה כיף. סביבי הייתה בעיקר המשפחה, ובורכתי במשפחה הכי מקסימה שיש. גם המשפחה שלי וגם של דוד. לא הורגש שזאת חתונה קורונה, והייתה חתונה שמחה ומאושרת".

מה המסר שלך לזוגות שעומדים היום לקראת חתונה?

"שמותר להתבאס וזה בסדר. זו תגובה לגיטימית, אבל בסוף יהיה לכם טוב ושמח, ולא תתבאסו ממי שלא הגיע ושזה לא היה בדיוק האוכל שחשבתם עליו מראש". היא ממליצה להחליט על קונספט לאירוע ולהתאים את הציפיות למציאות. "צריך לקחת את הדברים בפרופורציות ולדעת שיש דברים שהם לא בשליטתך. יש דברים שאי אפשר להילחם בהם, ובסוף כדאי להקשיב לניסיון של אנשים מבוגרים מאיתנו, אלה שמבינים את החיים ואת המשמעויות של אירועים בתוכם. ולמרות שזה לא קל, תתארגנו לחתונה בשמחה ובחיוך".