חורף בכלל ושעון חורף בפרט הם תופעות שמוטב היה אילו עברו מן העולם. בכל שנה בתקופה הזאת אני מוצאת את עצמי מתחברת בכל נימי נפשי הקפואים למדרש על אדם הראשון.
התחושות של אבי האנושות הקדום מוכיחות שלבאסה שלי יש שורשים עתיקים ומוצדקים. "כיוון שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עליי מן השמיים".
כן, כבר אדם הראשון חשש מהעולם המחשיך והולך, משעות האפלה הארוכות, מהחסך באור השמש. באינסטינקט הכי ראשוני שלו הוא חשש שזה הסוף. הוא התפלל והתענה ואז הגיע חודש טבת. "כיוון שבאה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים".
אדם הראשון התענה שמונה ימים ואנחנו אוכלים מאכלים מטוגנים בשמן עמוק שמונה ימים, יחי ההבדל הקטן. אבל השורש הוא אותו שורש. חושך גדול לפני אור, קור לפני חום, גלות לפני גאולה, טומאה לפני טהרה, מרד לפני הדלקת המנורה במקדש. חנוכה.
מתאפקים למען הנכדים
חנוכה כבר כאן, תקופת טבת תתחיל בשבוע הבא וגם החיסון לקורונה כבר נראה באופק. אנחנו עומדים בדיוק בצומת הזאת, בין הימים החשוכים של מגפה שהרימה לנגד עינינו תמרור עצור גדול, ובין רמזור שיאיר לנו רק אור ירוק ויורה לנו להמשיך בחיינו, לנסות לאסוף את מה שנשבר, להדביק, לשקם, להיזכר בכל הפרויקטים והחלומות ולהקים אותם לתחייה. כאן, בצומת הזה, כשמצד אחד מאיימים עלינו בסגר נוסף ומצד שני כבר מכינים את רשימות המתחסנים הראשונים, הגיע אלינו חג האור. חג הגבורה.
גם השנה נגיד הלל. נודה על הניסים הגדולים, על מעטים מול רבים, על שעבוד מול עצמאות. אבל השנה אני מביטה לא רק על פך השמן שהספיק לשמונה ימים, אלא על האנשים שנמצאים סביבי וכוחות הנפש שלהם צריכים להספיק להרבה יותר משמונה ימים, או אפילו חודשים. הם צריכים להספיק לשנה לפחות, והם עומדים בכך יום יום בגבורה עילאית.
הנר הראשון מוקדש לבני ה־60 פלוס. אנשים מלאי חוכמת חיים, שסיימו שנות עבודה ארוכות וכעת מתרוצצים מחוג לשיעור ומשם לטיול. את האנשים האלה הקורונה החזירה הביתה כשהיא טורקת מאחוריהם את הדלת ומכריזה "אתם - לא!". הנר יוקדש באהבה לכל אלה שמתאפקים ולא מזמינים את הנכדים לשבת למרות התקופה המתארכת, ולאלה ששומרים על עצמם למען הנכדים האלה בדיוק. יום אחד החיים שלכם ישובו למסלולם.
את הנר השני אדליק לכבודם של הרווקים והרווקות, שעוברים את התקופה הארוכה הזאת לבד. הם ידליקו את נר חנוכה, נר איש וביתו, כשהם בלי "ביתו". חוששים לנסוע להורים המבוגרים, מתלבטים אם להשתתף בארוחות עם חברים. אלה שמביטים על הגעגוע שלנו לחיבוק עם ההורים וצוחקים צחוק מריר, כי הם מתגעגעים לחיבוק כזה עם בן או בת הזוג כל השנה, כבר הרבה שנים. אז הנר הזה הוא שלהם. בהצדעה, באהבה, בתפילה.
הנר השלישי מוקדש למי שמשתייכים לקבוצות הסיכון ולבני משפחותיהם. אלה שגם בשגרה החיים לא מחייכים אליהם בנדיבות, ועכשיו הקושי שלהם גדל פי כמה. אלה שנמנעים מהקצת שמותר, למען האח, האב או האם שבסיכון. ולפעמים העיניים הכלות עוקבות אחרי החברים שהולכים לבית הספר והעמיתים שהולכים לעבודה, אלה שטועמים קצת שגרה. הגיבורים האלה מביאים לעולמנו ערבות משפחתית שהיא מופת. האם יש גבורה גדולה מזאת?
הנר הרביעי מוקדש לאלה שמתמודדים עם נפילה כלכלית. לעובדים החרוצים שמעיין פרנסתם חרב. לאלה שחיפשו נביעה חדשה ומצאו, וגם לאלה שעוד לא מצאו. הוא מוקדש לאלה שלא התייאשו וקמים כל בוקר מחדש ובודקים מה העולם יכול להציע להם, ולאלה שהתייאשו והם מתהלכים לאט, שפופים מאי פעם, והבקרים קשים להם, כי אין בשביל מה להתלבש. הנר שלכם עוד יאיר.
לכבודם של האנשים הפשוטים
כשאדליק את הנר החמישי אחשוב על הגננות, המורים והמנהלים, אלה שבהתראה של רגע ממציאים מערכת חדשה, אלה שלמדו פדגוגיה ותושב"ע אבל הפכו לאשפי זום. אלה שנכנסים לבידוד בגלל תלמיד או תלמידה, אבל ממשיכים ללמד, כי בידוד לא יעצור אותם. אלה שלא מוותרים על הילדים שלנו ומנסים למצוא מסילות ללב שלהם, גם אם הוא מוסתר תחת ערימות של דכדוך עמוק. אין עליכם.
הנר השישי מוקדש לחיילי וקציני פיקוד העורף, שגמאו כבר עשרות ימי מילואים ומסייעים לאנשים שהם לא מכירים. לכל מי שלא התעייף וממשיך להביט על הזולת למרות הקושי, ולתת. כולנו היינו שם בגל הראשון, בעשייה מתפרצת, מלאת טוב. המתנדבים לטווח ארוך לא טובעים גם כשהגלים מתגברים.
בנר השביעי אחשוב על כל אלה שהתוכניות שלהם השתבשו: אלה שחגגו בר מצווה או בת מצווה ודמיינו ריקודים סוערים עם החברים, אלה שהתחתנו עם 20 אורחים, אלה שעמסו תרמיל בדרך לטיול הגדול, אלה שפתחו עסק חדש, שסיימו את הלימודים בתקווה להסתער על השוק, שחשבו לכתוב את ספר חייהם. החלומות שלכם עוד יתגשמו.
את הנר האחרון אדליק לכבודנו, האנשים הפשוטים. לילדים ולבני הנוער ששורדים את תהפוכות היומיום, להורים שלהם, שקמים כל בוקר מחדש ליום שדומה יותר לחופש גדול מאשר לשגרה, לאלה שמנסים לייצב את הקרקע למען המשפחה ולמען עצמם, ומצליחים רק לפעמים. הלפעמים הזה הוא הרבה מאוד.
והשמש - זה שנותן אור לכל פתילה ופתילה, זה שדואג שאף נר לא יישאר כבוי, הוא מסמל בשבילי את ההשגחה העליונה. האור שמקבלים מלמעלה כשכבר נגמר הכוח מלמטה. אז הוא איתנו. ורק שיישאר עד שנוכל להרפות קצת ולחזור לימים ארוכים של שגרה. האמת? גם אז לא נוכל בלעדיו.
לתגובות: ofralax@gmail.com