שמעו נא רבותיי דיינים מומחים, יש משהו מאוד נרקיסיסטי בלתחזק טור בעיתון. ההתעסקות האינסופית הזאת בעצמך ובקורות אותך יש בה משהו שמרגיש לא מאוד בריא. מצד שני, גם קולה זה לא בריא ובכל זאת אני מחזיק לבדי חצי מתקציב המפעל בבני ברק.
אז בואו נדבר עוד קצת עליי, הא? וברוח התקופה, בואו נדבר על חנוכה שלי.
נכון, גם לכם יש את חנוכה שלכם ואני לא מזלזל בזה לרגע אחד. בואו נזלזל בזה לכמה רגעים. הרי אתם, עובר עליכם בייסיקלי אותו חנוכה כל שנה. אני, לעומת זאת, חווה לראשונה מזה ארבע שנים חנוכה שגרתי. דרכו של עולם, איש אשר כמוני בחג החנוכה מפזז על הבמות במחזות זמר שרובם צחוקים ומיעוטם שקט מביך. איך אפשר להסתגל לחנוכה רגיל? איך בכלל חוגגים חנוכה בבית עם האישה והילדים? לא זו היהדות שלי.
הציניקנים שביניכם בוודאי חושבים שמה שחסר לי בתקופה הזאת הוא תזרים המזומנים שמביא איתו חג ההצגות, אבל הבדיחה היא עליכם, אני חולק את התזרים עם עוד שלושה אנדרדוסים אז ממאי נפשך לא הכסף הוא העניין. העניין הוא האומנות, העשייה ומשהו שלישי שראוי היה לחשוב עליו.
אז מאחר שהיה לי קצת זמן ניסיתי להרהר יותר לעומק, מה נשתנה החנוכה הזה מכל החנוכות, ומה באמת הכי יחסר לי משגרת הופעות החנוכה הברוכה.
1. הפטור.
איך אמרו שוטי הנבואה? "אין אני אין אני אין אני אין אני" וכו' עד כאן לשונם הזהב. ובאמת מה טוב יותר מלקבל פטור גורף מנוכחות בכל אירועי החנוכה המשפחתיים, שכוללים בעיקר מגוון רחב של דודים ודודות שחולקים את אותה תקווה שסוף סוף אעשה הסבה להייטק. אבל אני כבר בן 37, דוד עמרם! מה שלא היה הוא לא יהיה, והגיע הזמן שתשלים עם זה.
2. להכריח אנשי מקצוע רציניים להתעסק בשטויות.
הצגות החנוכה שאני משתתף בהן נוטות להיות פסיכדליות משהו. גביע קידוש שמנסה לחזור לשולחן השבת, דג זהב שבורח ממדוזה מרושעת, חייזרים עם מחושים ואפס דרך ארץ - כל מה שאנשים עייפים בסוף יום עבודה יכולים להעלות על דעתם. והתענוג הגדול מגיע כשאנחנו ניגשים אחרי שלב הכתיבה לצוות אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ ששואלים, ובצדק: "למה אנחנו צריכים תלבושת של אתרוג ענק ולמה קוראים לו גרטל?" או "האם קריטי שכוכב הלכת יהיה בצורת חציל?"
ואתה עונה להם כן, חובה אתרוג ענקי, לא נסתדר עם כוכב בצורה שאיננה כרוב ולרובוט העתידני קוראים רובושרגא ואין כאן מקום למשא ומתן. למרות שהאמת היא שזה סתם כיף לך לשמוע אותם אומרים זה לזה: "בוא נעשה לרובושרגא חפתים אלקטרוניים".
ההזיה שלך - המציאות החדשה שלהם.
3. ללמוד כוריאוגרפיית ריקוד שאינה בת אלפיים שנה.
חוכמה בגויים תאמין, והגויים קבעו בחוכמתם שבמחזות זמר צריך גם לרקוד לפעמים, כדי לתת לקהל תחושה שהשחקנים אינם ארבעה תפוחי אדמה עם בינה מלאכותית. אבל לך תלמד ארבעה בייני"שים לשעבר תנועת ריקוד שאיננה כוללת שתי פסיעות ימינה, אחת שמאלה וחוזר חלילה עד סוף כל הזמנים. ולא, מסתבר שהנענוע הקטן שאני עושה בברכת הלבנה כשאני אומר "כשם שאני רוקד כנגדך" לא נחשב מאסטרפיס של מחול מודרני.
אז כן, במהלך השנים האחרונות נפתח בפניי צוהר לעולם שלם של תנועה שלא מצריכה חצוצרות של פריד בדייקא. להגיד לכם שאנחנו חבורה של ברישניקובים? נו, מי מכם שראה את ההצגות כנראה יודע לבד שלא. אבל ברכת הלבנה שלי מסובבת הרבה יותר ראשים מבעבר, זה בטוח.
4. הקהל.
אחת ההנאות הגדולות בהופעות בחנוכה היא לראות ילדים מהופנטים ונלהבים יושבים ליד אמא מבועתת שלא מבינה למה הדמויות לא אומרות את מוסר ההשכל כפשוטו, כדי שחלילה לא יטעו הילדים לחשוב שמדובר בעלילה לשם העלילה. תשמעו, אפילו לאמא הזאת אני כבר מתגעגע, בחיי.
5. לראות את הארץ בלי לראות את הארץ.
להופיע בהצגת חנוכה זה אומר להסתובב בפרק זמן קצר בכל רחבי הארץ, מה שבדרך כלל מפעיל המון לחץ על יהודי פשוט כמוני. איך אפשר לעלות לגולן בלי לקפוץ לג'ילבון? מה, לא תעצור למלא בקבוקים בחול במכתש הקטן בדרך לאילת?
אז לא. אין זמן לתור את הארץ ולא צריך להתייסר. נכנסים לאוטו, נרדמים, מתעוררים ומופיעים. באיזשהו שלב אתה מתחיל לשכוח איפה אתה בכלל. לכן רצוי לא להגיד "ערב טוב באר שבע!" כשיש חשד סביר שאתה למעשה באריאל. לא שזה קרה לי אי פעם כמובן. אלא אם כן ישבתם באולם באריאל, ובמקרה כזה הריני להתנצל בשנית.
אז כן, על אלה אני בוכייה, אבל ככה ברגוע. כי בסוף חג החנוכה הרגיל נשמע לי מעניין דווקא. הבנתי שהדלקת נרות לא חייבים לעשות עם הדוד עמרם, אפשר גם סתם לבד בבית עם הילדים. ושזה אפילו מרגש קצת. ננסה, מה יכול להיות. ומי מכם שבכל זאת רוצה חוויה ויזואלית שתטלטל את נפשו ותעביר אותו מסע רוחני חד־פעמי, חפשו אותי בברכת הלבנה. יעוף לכם הפוני.