יד קלה על הסגר

בלהט המאבק בקורונה, בממשלה שכחו עד כמה סגר הוא צעד קיצוני שפוגע בזכויות יסוד. טורו של יאיר שרקי בעיתון בשבע.

יאיר שרקי , כ"ד בכסלו תשפ"א | עודכן: 12:39

יד קלה על הסגר-ערוץ 7
יאיר שרקי
צילום: יח"צ

החיסון כבר כאן. בתוך פחות משנה מפרוץ המגפה, המאמץ המדעי העולמי הניב חיסון בעל אחוזי יעילות גבוהים שכבר מיוצר בכמויות מסחריות ומשונע למדינות ברחבי העולם, אבל ממשלת ישראל מתעקשת להספיק גם סגר שלישי בטרם יוכרז על מיגור הקורונה.

בשבוע שבו נחת בנתב״ג המשלוח הראשון של חברת פייזר, זיגזג קבינט הקורונה בין הכרזה על סגר לילי לשלושה שבועות בכל הארץ ובין פתיחה גורפת של הקניונים, כשמספר הנדבקים היומי שוב מטפס ומתקרב אל רף האלפיים. גם בכירי האפידמיולוגים לא ידעו להסביר את ההיגיון במדיניות שמאפשרת להצטופף בקניון סגור בשעות היום אך אוסרת על טיול לילי באוויר הפתוח. אבל השרים החליטו להחליט, ולא משנה מה תוכן ההחלטה.

בלהט המאבק בקורונה נשכח עד כמה סגר הוא צעד קיצוני. הגבלה גורפת על חופש התנועה של כלל אזרחי ישראל היא הוראה השמורה לשעת חירום חירומית בהחלט, ולא מתג שעשועים. בשנה האחרונה התרגלנו לוויתור זוחל על זכויות הפרט: חופש התנועה נשלל פעמיים באופן מוחלט, חופש הפולחן הוגבל ובתי הכנסת נסגרו (בארצות הברית קבע בית המשפט העליון שסגירת בתי התפילה מנוגדת לחוקה). גם המחאות וההפגנות צומצמו לפרק זמן קצר, והזכות להתפרנס בכבוד ספגה מכה אנושה ומתמשכת. לכל אלו הייתה ועומדת הצדקה אחת: הצלת חיי אדם ומניעת אסון בריאותי לאומי.

למרות שגם בשיא ההתפרצות הראשונה מספרי החולים היו נמוכים עד כדי גיחוך, הסגר הראשון היה מוצדק בגלל חוסר ההיכרות עם הנגיף והשפעותיו, והחשש שמערכת הבריאות לא תדע כיצד להתמודד איתו. הסגר השני הוכרז רק כשמספרי המאומתים טיפסו פי 15 ומספר החולים הקשים הגיע סמוך לסף הספיקה הרשמי של מערכת הבריאות (חלק מהמומחים טוענים כי סף הספיקה האמיתי הוא כ־1,500, כפול מהמספר שהוגדר על ידי בתי החולים).

לסגר השלישי אין אף אחת מההצדקות הללו: הנגיף כאן כבר כמעט שנה. למדנו את נזקו אך גם את מגבלותיו. הפרוטוקול הרפואי לטיפול בחולים שופר ועודכן, הצוותים בבתי החולים צברו ניסיון, אוכלוסיות בסיכון ומבוגרים למדו להגן על עצמם, וקבוצות אחרות כמו החרדים כבר הגיעו לחסינות חלקית. מספר החולים במצב קשה נע סביב ה־300. סך כל מונשמי הקורונה, כשהחורף המאיים כבר כאן, עומד על קצת יותר ממאה. התחלואה בשפעת נמוכה מבכל שנה, כנראה הודות למסכות, לריחוק החברתי ולמיעוט התעבורה הבינלאומית שפוגע בנדידת הנגיף העונתי.

הקלות שבה משתעשעת ממשלת ישראל בסגר, בלי למצות את האפשרויות האחרות העומדות לרשותה כדי להוריד את התחלואה (למשל אכיפת חובת בידוד לשבים מחו"ל או הכרזה עניינית על איחוד האמירויות כמדינה אדומה בהתאם לתחלואה שם), מלמדת גם על העצלות והרפיון שמושלים בה, אבל גם על הטוטליטריזם שהופנם בציבור בחסות הנגיף. העדות החריפה ביותר לכך היא המחשבה על חוק חיסון חובה שהועלתה לחלל האוויר בשם "בכירים במשרד הבריאות", שהדליפו על כך לעיתונאים.

גם אחרי הנסיגה מהרעיון, עצם הדיון הנינוח באפשרות המטורפת שאזרחי ישראל יחוסנו בכפייה בחיסון חדשני שלא נוסה מעולם ופותח בהליך המהיר בהיסטוריה, בניגוד למקובל בעולם הרפואה ובניגוד לעיקרון האוטונומיה של האדם על גופו, מלמד עד כמה ערכי החירות והדמוקרטיה ניזוקו בחסות המלחמה בנגיף.

איפה השידור החי משפרעם?

כשהסגר הלילי נתקל בקשיים משפטיים היה בממשלה מי שהבריק עם רעיון חדש: סגר לילי בחנוכה, רק ביישובים שיש בהם רוב יהודי. הרי לא ייתכן שאחד ממועדי ישראל יחלוף בלי שיצוין כהלכתו בסגר כלשהו. כנראה שבעיני פקידי משרד הבריאות החרוצים תאריך קדוש בלוח השנה העברי הוא סימן מובהק לעלייה בתחלואה, לא משנה אם רובה נרשמת בכלל במגזר הערבי. וכבר שבועות שהעובדה הפשוטה הזאת נאמרת בלחש, או פשוט לא נאמרת.

אין צורך לדמיין מה היה קורה אם היקף תחלואה דומה היה נרשם אצל החרדים, הרי היינו שם. בני ברק הייתה תחת סגר הדוק, ובהמשך גם ערים חרדיות נוספות. שידורים חיים ומתמשכים מאלעד, ביתר וירושלים תפסו מקום של כבוד בליין־אפ של כל תוכניות החדשות. כתבי הבריאות ניהלו מעקב מדוקדק אחרי מספר המאושפזים החרדים בכל אחד מבתי החולים במרכז, כולל האזהרה ש"החרדים סותמים את המחלקות", וכל כלי התקשורת הקפידו על תיעוד מתמשך של כל הפרה מקומית והמונית.

סיקור המתרחש במגזר החרדי - שגם אני לקחתי בו חלק - היה חשוב כדי לתת תמונת מצב בזמן אמת, אבל היעדר סיקור דומה על הנעשה במגזר הערבי מציב אותו בסימן שאלה. חוץ מדיווח כללי וסטריאוטיפי על חתונות המוניות, קשה למצוא בתקשורת המיינסטרים כיסוי רחב ואינטליגנטי של הנעשה בקרב ערביי ישראל, שמקרבם מגיעים יותר מחצי מהמאושפזים במחלקות הקורונה בשבועות האחרונים.

איינו יודעים מה עמדת אנשי הדת ביחס לדרכי ההתמודדות עם הנגיף, האם יש גוונים שונים בתוך החברה הערבית, מה הם הקשיים המיוחדים למגזר הזה וכיצד הם נאבקים בתחלואה הקשה שמכה בהם בשיעור גבוה יותר משאר המגזרים (כנראה תוצאה של מחלות רקע רווחות כמו השמנה, סוכרת ועישון). גם ההכרזות על ערים ערביות גדולות כאזורים מוגבלים אינן מלוות בדיווח על הביצוע בשטח: אין גל פתוח מאום אל־פאחם ואין שידור חי מדי ערב משפרעם. לצרכן התקשורת הממוצע, וייתכן שגם לשרים שמקבלים את ההחלטות אבל ניזונים מהתקשורת ועסוקים בעיקר בלהזין אותה בהדלפות מהקבינט, אין מושג האם מדובר בכתר חונק הדורש סיוע של פיקוד העורף לאזרחים, או אולי בכסת"ח שכל מי שרוצה נכנס ויוצא דרכו באין מפריע.

המגזר הערבי מהווה כ־20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, אבל בהתפרצות הקורונה הנוכחית חלקו בתחלואה הוא פי שניים וחצי. זו לא האשמה אלא עובדה שדורשת טיפול: אכיפה נוקשה נגד הפרות, סיוע נרחב לרשויות ופתרונות שמתאימים לסגנון החיים ביישובים הערביים. כשהמגזר החרדי עמד במוקד, רבים טענו שהממשלה אינה מסוגלת לטפל בו באופן דיפרנציאלי בגלל הכוח הפוליטי של המפלגות החרדיות בממשלה. למגזר הערבי אין כוח דומה, אבל גם במקרה שלו מדינת ישראל אינה מסוגלת להעניק טיפול ממוקד – כולל סגר הדוק על מוקדי התחלואה והושטת יד לרשויות המקומיות – ומעדיפה את הפתרון הנוח: לסגור את כולם בבית. בחנוכה, בחג המולד, בכל יום של פנאי או חג, גם אם רוב החולים כעת בישראל בכלל לא חוגגים אותו.

לתגובות: 2sherki@gmail.com