גדעון סער מגיש את מכתב ההתפטרות שלו מהכנסת השבוע
גדעון סער מגיש את מכתב ההתפטרות שלו מהכנסת השבוע צילום: שרון גבאי

גדעון סער, אולי כוכב השבוע במערכת הפוליטית, יכול להפוך לסיבה המרכזית שהבחירות הבאות יתקיימו בג' בניסן, ה־16 במרץ, המועד המוצע בהצעה לפיזור הכנסת. מנגד, הוא עלול בסוף להיות זה שידחוף את נתניהו להשאיר את הברית עם גנץ על כנה.

ברגע הראשון שלאחר מפץ סער היה נראה כי המהלך ישנה את הליכוד. שחקן חדש, שהליכודניקים יוכלו להציג כמי שהפנה עורף לערכי התנועה, יגזול קולות בעיקר ממפלגת ימינה. מבחינת נתניהו הוא נפטר מאופוזיציה פנימית חזקה.

אבל ביום שאחרי ובמבט אל הסקרים הראשונים שנערכו אחרי הצעד של סער, נראה שהאפקט המרכזי של הכרזתו נופל על יש עתיד־תלם וכחול לבן. אפקט המשנה תופס קולות בימינה ובליכוד. רף הכניסה שלו לזירת הסקרים גבוה מאוד – 17 מנדטים פלוס־מינוס – אבל זו רק ההתחלה וזה בעיקר בזכות שמו.

כשתתגבש מאחוריו רשימה, כשבסבירות גבוהה היא תכלול את צבי האוזר ויועז הנדל, לפחות שניים־שלושה חברי כנסת בליכוד שיודעים שלא ייבחרו בפעם הבאה ואחרים, נדע יותר על הכיוון של המפלגה. מי שחושב שלאורך זמן אזכור שמו של סער יחזיק 17 מנדטים טועה.

אין ספק שנתניהו ירכז בשבועות הקרובים ארטילריה כבדה בגזרה של סער. התותחים כבר החלו לירות השבוע והם לא יעצרו בתקופה הקרובה. נפתלי בנט יהפוך פתאום ליריב משנה מבחינת ראש הממשלה שמיקד בו את האש. הדם הרע ששורר בין נתניהו לסער יתפרץ במלוא עוזו. ראש הממשלה יפנה לבייס וידרוש להוקיע את הפורש. נאמניו הלא מועטים יפמפמו את המסר מעל כל במה אפשרית.

סער יודע את כל זה. המהלך שלו היה מתוכנן לפרטי פרטים, כהפתעה או כפצצה פוליטית. מעטים הובאו בסוד העניינים. היכן נעוצה הבעיה שלו? בחיבור הימני. בזירה שבה יש בליכוד לפחות שלושה פורומים ימניים־דתיים ופעילים בה גם ימינה, האיחוד הלאומי והבית היהודי, ועם אנשים כמו יועז הנדל וצבי האוזר הוא יכול למתג את עצמו כימין שפונה בעיקר למרכז. שמעתי השבוע הערכה לפיה סער ינסה לאגף את נתניהו מימין, אבל אני מתקשה לראות את מפלגת ימינה מוותרת על המשבצת והמומנטום כרגע נמצא בידיה.

עוד תהייה שעולה: האם סער ובנט יאחדו כוחות כדי לנצח את נתניהו? בעתיד הרחוק זו אולי אפשרות, כרגע אף אחד לא מדבר עליה. בנט אפילו רמז שמפלגה נוספת מימין מיותרת ופוגעת בימין כולו.

אין ספק שיש השקה בין תומכי סער לתומכי ימינה, אבל היא מתבטאת במספר מסוים של מנדטים שלא חוצה כנראה את החמישה. מצד שני בנט חותר לראשות הממשלה וגם סער לא יסתפק בלהיות מספר שתיים של מישהו. כאן לא יהיו רבנים שאפשר לבקש את עזרתם. מה גם שבנט הוא כיום מותג יציב על יותר מ־20 מנדטים וסער רק נכנס לסקרים. עוד סימן לבאות אפשר למצוא בדברים שאמר בנט בכנסת אחרי המהלך, לפיהם הוא אינו מחזיק בקו של "רק לא ביבי". לא קשה להעריך שבכך הוא בא לרמוז על נסיבות הקמת מפלגתו של סער.

"תקווה חדשה", זו הסיסמה הראשונה שסער השתמש בה בנאומו. חבר הכנסת הוותיק יכול להפוך באמת לתקווה בימין, אבל באותה מידה ייתכן שהמהלך שהרעיש את המערכת הפוליטית יהפוך אותו לפלופ העשור.

לסער עצמו אין הרבה שליטה על המצב. נתניהו יכול לטרוף לו את כל הקלפים ברגע אחד ולהחליט שממשלת האחדות ממשיכה בינתיים. יהיה גם דיבידנד לגנץ, קשה לומר בדיוק מה. מצב כזה גורם להכרזה של סער להיות מוקדמת מדי ומשאירה אותו מחוץ לכנסת עד הבחירות.

סער לקח סיכון גדול וייתכן שגם מחושב. האם החישוב יעלה כפי ששיער? במערכת הפוליטית הדינמיקה היא כה מהירה שעדיף שלא יבנה על כך.

החמצה ידועה מראש

אירוע פוליטי אחד שהתרחש השבוע מגלם בתוכו את הבעיות של הליכוד כיום, שאולי בגללן פרש גדעון סער. המפלגה שלחה שתי נציגות לוועדה למינוי שופטים, השרה מירי רגב וחברת הכנסת אוסנת מארק. השתיים, כך מספרים גורמים המעורים בנושא, לא רק שלא יצרו שיתופי פעולה שאיתם מקדמים מינויים כבעבר, אלא גם עשו להכעיס כשקידמו חקיקה שפגעה בלשכת עורכי הדין.

בלי לשים לב ובאחד הצמתים הכי רגישים הציבה המפלגה שתי מחוקקות שאינן מבינות כראוי איך נכון לפעול בתוך המערכת כדי להשיג הישגים. זו אחת הסיבות לכך שהשופט עבאס עאסי מונה לבית המשפט המחוזי ושעשרות מינויים אושרו בפרק זמן קצר, כי איש לא היה בוועדה כדי להשמיע קול התנגדות.

הבריתות שמטרתן לחזק את כוחם של הפוליטיקאים (שצריך להיות הכוח החזק ביותר בהליך, אבל אינו כזה) היו לחם חוקן של ממשלות ימין בעבר. נתניהו עשה בכך שימוש לא אחת ואיילת שקד, בתקופתה כשרת המשפטים, הביאה בזכות השימוש בבריתות הללו מינויים שכבר אינם מזוהים עם אג'נדה אחת בלבד.

בליכוד תקפו השבוע את כל מי שאפשר: את השר אבי ניסנקורן שקיים את הוועדה בלי נוכחותם (רגב ומארק נעדרו כי ידוע שלמחאתן אין שום משמעות), את מערכת המשפט וכצפוי גם את מפלגת ימינה ואת שרת המשפטים לשעבר איילת שקד.

אלא שאם נסתכל לאחור, שקד דווקא ידעה לנהל את המערכה הזאת היטב. בתקופתה מונו מאות שופטים בהסכמות נרחבות ומבלי שאיש יחרים דיונים או יימנע מלהביע את דעתו. היו שם גם מינויים שנציגות השופטים ממש לא אהבה ובכל זאת אושרו. מנגד נמנעו מינויים של שופטים שמזוהים עם עמדה פרוגרסיבית. הכול נעשה בשקט ובלי רעש במטרה להצליח להגיע למקסימום מינויים.

בליכוד נלחמו בשקד שהייתה יכולה לקדם את האג'נדה המתאימה בוועדה למינוי שופטים. במקומה נבחרה חברת הכנסת אוסנת מארק, נציגה חדשה יחסית בכנסת. מארק הגישה הצעת חוק שמרתיחה את לשכת עורכי הדין רגע לפני ועדת המינויים המשותפת הראשונה, ובעצם גרמה ללשכה שעבדה היטב עם שקד להפנות עורף ובכוונה לפעול יד ביד עם נציגות השופטים. שקד גם הייתה מקיימת התייעצויות נרחבות על המועמדים לפני שהיו מגיעים לדיון. בוועדה הנוכחית אין מי שיעצור את הקו שמוביל השר אבי ניסנקורן.

"הליכוד לא היה צריך להגיע למצב שאין לו כוח בוועדה והם הופכים לאסקופה נדרסת של השמאל והשופטים. אם הם הגיעו למצב כזה עדיף שלא יישבו בוועדה", אומרת לנו שקד. לדבריה, "הנציגות מהליכוד לא השכילו לעשות את תפקידן, ליצור בריתות ולהגן על האינטרסים של המחנה הלאומי".

פרישתו של השופט מני מזוז שהגיעה בהפתעה השבוע יוצרת כאן הזדמנות ייחודית. בשנה הבאה צריכים להתמנות בעליון מספר משמעותי של שופטים ותיווצר הזדמנות ייחודית להשפיע על דמותו של בית המשפט העליון.

השאלה הגדולה היא האם זו תהיה אותה ממשלה, ואז ייתכן שעם הנציגות הנוכחית השינוי יהיה קטן עד בלתי מורגש. ייתכן גם שיהיה שינוי גדול לכל צד והוא תלוי בעיקר ברצון ובעיקר ביכולת של הליכוד לחשוב לעומק, להחליף את שתי הנציגות ולדעת לגבש הסכמות שישנו את פני מערכת המשפט כולה. הליכוד ידע להחמיץ כל הזדמנות היסטורית לעשות שינויים במערכת המשפט. מעניין אם הפעם יצליח לחולל שינוי אמיתי, כפי שהבטיח לבוחר לא אחת.

מפלגת מרכז

מתחת לפני השטח המהלך שהניע יו"ר הבית היהודי, השר הרב רפי פרץ, לעריכת בחירות פנימיות לתפקיד יושב ראש המפלגה מעורר אמוציות רבות. אוהדיו של הרב פרץ משבחים את ההתנהלות ומבקריו כבר נערכים על קו הזינוק להתמודדות, למרות שאין עדיין הכרזה רשמית על בחירות.

השמות שמוזכרים נכון לעכשיו כמתמודדים על ההנהגה ראש בראש עם המנהיג הנוכחי הם חברי הכנסת לשעבר מוטי יוגב והרב אלי בן־דהן ומנכ"ל המפלגה ניר אורבך.

למעט עם יוגב, שבינו ובין הרב פרץ שורר נתק, מתקיימות שיחות עם כל המועמדים האחרים. מכיוון שהבחירות, אם וכאשר, ייערכו במרכז המפלגה, הכוח שם משמעותי הרבה יותר מהפופולריות בעיני המתפקדים, שנדרשו להתפקד בפעם האחרונה אי שם בשנת 2018.

קשה לשער את כוחו של הרב פרץ במרכז, אבל הוא קיים. העבודה בשטח היא יומיומית והשר מבקר בסניפי מפלגתו כמעט מדי יום ומשוחח עם פעילים ונציגים שלה. מוטי יוגב, שיתמודד באופן כמעט ודאי, נחשב גם הוא בעל כוחות לא מבוטלים במרכז. הרב בן־דהן, שנמצא בשלב הלבטים, עשוי לחבור ליוגב ולנסות כך למקסם את כוחו בניסיון לנצח בהתמודדות.

מועמדותו של מנכ"ל המפלגה ניר אורבך פחות מדוברת, כי הוא עצמו שומר על שתיקה ובעיקר מסייע לרב פרץ לקדם את הבחירות הפנימיות. עם זאת אין ספק שאורבך רוצה וייתכן מאוד שהוא גם מסוגל להתמודד ולנצח, דווקא בגלל ההתמודדות במרכז. בעבר התמודד במסגרת המפלגתית ורצונו להשפיע מתוככי בית המחוקקים ידוע. כמו כן, הוא אוחז בעוד נתון אחד שאין לאיש מהאחרים – קשריו הטובים עם נפתלי בנט.

בימינה נכון לעכשיו אין עוד הסכמות אפילו בין בנט לסמוטריץ' על ריצה משותפת, אך בהנחה שיהיו כאלה, שני הצדדים לא מתלהבים מצירוף הבית היהודי במתכונת הנוכחית. עם ניר אורבך בראש זה דווקא יכול ללכת, אם כי הבית היהודי תצטרך להסתפק במקומות פחות טובים, בין היתר בשל הנתונים העקביים במרבית הסקרים לפיהם המפלגה לא עוברת את אחוז החסימה.

הרב פרץ מתכוון לעבוד הכי קשה שיוכל. אם ישיג ניצחון, נטיעת השורשים שלו בפוליטיקה הציונית־דתית הצליחה. יועציו יעשו הכול כדי שזה יקרה. ייתכן שגם אם ינצח, בנט יהיה מוכן לחבר אותו לימינה באופן כזה או אחר, אבל המיקומים לא יהיו טובים כבעבר. פגישות בין הבית היהודי וימינה נערכו בשבועות האחרונים. מסקנות עדיין אין, אבל נדמה שהמילה האחרונה בריצה משותפת של ימינה והבית היהודי טרם נאמרה.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו