ההיסטוריה לא חוזרת

עם סיום שידור פרקי 'שעת נעילה', סדרת היוקרה המדוברת של התאגיד, לא מעט צופים נשארו עם טעם מר.

עפרה לקס , כ"ד בכסלו תשפ"א

ההיסטוריה לא חוזרת-ערוץ 7
שיירת צה"ל בדרך לקונייטרה במלחמת יום כיפור
צילום: מנשה עזורי, לע"מ

אף אחד לא נשאר אדיש לסדרה 'שעת נעילה', שהפרק האחרון שלה שודר השבוע. היו מי שצפו בכל הפרקים, היטלטלו עם גיבורי הסדרה, אזרו אומץ להילחם יחד איתם ונשמו עמוק בהפוגות, והיו כאלה שצפו בפרקים הראשונים ונטשו באכזבה או בזעם. והיו מי שעקבו באדיקות אחרי כל פרק וכל דיון טלוויזיוני שבא אחריו, והשתתפו בפורומים שדנו בפרטים ההיסטוריים.

'שעת נעילה' היא אחת מהפקות הטלוויזיה היקרות ביותר שנעשו בישראל, והעבודה עליה נמשכה כעשר שנים. לאורך כל עונת השידור השקיע התאגיד ביחסי ציבור מוקפדים. הוא קיים בעקבותיה אולפן פתוח, סדרת הסכתים (פודקאסט) ודף פייסבוק. 'שעת נעילה' הציגה גם רייטינג נאה שחצה את רף שש מיליון הצפיות. היא מתהדרת גם בהישג של מכירתה לרשת HBO, אם כי יש מי שרואים בדיוק בקריצה לעין הבינלאומית את המקור לחלק מאי הדיוקים ההיסטוריים שטמונים בה. 'שעת נעילה' עוררה שיח אולי יותר מכל סדרה ישראלית אחרת, ועוררה רגשות רבים בקרב מי שלחמו לפני 47 שנים בקרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן ואיבדו חברים טובים. רבים מהם בירכו על הסדרה אך היו גם קולות של אכזבה.

"מי דיבר על פנתרים?"

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, רס"ן במיל' ישי זרחי היה מ"מ ותיק ומנוסה בגדוד 77 של אביגדור קהלני. זרחי לחם בעמק הבכא עם קהלני, בלם איתו את הסורים באותו קרב, הבקיע איתו לסוריה ואף הוריד מסוק סורי בירי של פגז טנק. זרחי חיכה מאוד ל'שעת נעילה'. הוא צפה בפרקים והאזין לפודקאסט שליווה אותם. ועם זאת, היו כמה דברים שקוממו אותו. "כל הקטע עם הפנתרים השחורים שמאוד הובלט, לא מוכר לי מהצבא. בצוות שלי היינו ארבעה, מארבעה מקומות בארץ: נהלל, גבעת חיים, קריית גת ותל אביב. עם ישראל. גם אם היה שיח כזה, עדתי־פוליטי, הוא היה בשוליים. כאן עשו מזה אישיו מרכזי וזה מאוד צרם לי". זרחי מספר, על בסיס ספרו של קהלני 'עֹז 77', שלפני קרבות ההבקעה הלוחמים חיפשו מילת צופן משותפת והציעו שקהלני יבחר אותה. מישהו אמר לו "נו, פנתר, זרוק משהו", וכולם צעקו "פנתר שחור, פנתר שחור". זו אכן הייתה מילת הקוד לתנועה קדימה. זה היה הפנתר השחור היחיד שהם הכירו בגזרה.

הנושא השני שמפריע לזרחי נוגע לאמינות הסדרה בהיבט הצבאי־מקצועי. "בסדרה לוקחים חייל מהצנחנים ומסבים אותו להיות טען־קשר בחמש דקות. האמת היא שכמה חודשים לפני המלחמה, כשהייתה כוננות, עשינו אימון מקוצר יותר של צמ"פ (כינוי לאימון שריון, ע"ל) והכשרנו את האנשים בשלושה שבועות. אי אפשר להכשיר מישהו לתפקיד הזה בחמש דקות". הבעיה מועצמת כאשר בפרק האחרון בסדרה, בסצנה המבוססת על קרב עמק הבכא, הופך נהג הטנק למפקד. "ראייה של נהג טנק היא לא ראייה של מפקד. הוא בטח לא יכול להוביל את כל הכוח כמו שהדמות בסדרה עושה. זה זלזול וזילות במקצועיות של האנשים". הביקורת שלו ממשיכה גם לסצנת הקרב עצמו, כאשר מה שמתואר בסדרה לא דומה למה שהיה במציאות. "בסדרה מחליטים לנסוע בין הטנקים הסוריים. לא היה דבר כזה". גם נושא הלומי הקרב הוצג בצורה לא אותנטית לדעתו. "לא הייתה דמות כמו כספי, שהופך למפקד תוך כדי תנועה וההלם הופך אותו להיסטרי. היו הלומי קרב, אבל אני לא יודע כמה זה היה בתוך המלחמה עצמה. הקצינו את זה".

אולם למרות "כל החריקות", כמו שהוא מגדיר זאת, זרחי מרגיש שבעקבות הסדרה מלחמת יום כיפור עלתה מחדש לתודעה ולשיח ויש בכך מעלה גדולה מאוד. ב־47 השנים שחלפו מאז המלחמה, לא הרבה זרחי לדבר עליה בפני זרים. אולם לאחרונה, בעקבות ההד שהסדרה עוררה, הוא נקרא להרצות בפני תלמידי תיכון. השבוע הזמינו אותו לספר את סיפור הקרב ליד אנדרטת 77, וגם לשם הוא יגיע. משהו במרחק השנים מאפשר לפתוח את הדברים, וגם קצת מכריח לעשות זאת. "אם לא נספר, אף אחד לא יידע".

"באמצע קרב לא מדברים פוליטיקה"

את סיפורה של חטיבה 7 כולם מכירים. במשך שנים היא הייתה זאת שקטפה את התהילה על קרבות הבלימה בגולן, ובמיוחד בקרב עמק הבכא. אולם חטיבה 188, שרבים ממפקדיה וחייליה נהרגו והיה לה חלק משמעותי בקרבות הבלימה, הולכת ומקבלת את המקום הראוי לה בשיח על המלחמה רק בעשור האחרון. תא"ל במיל' שמוליק יכין, בעבר ראש מחקר ופיתוח צה"ל, היה ב־6 באוקטובר 1973 מ"מ בחטיבה 188 בגזרת רכס הבוסטר, מצפון־מזרח לקוניטרה. את המלחמה הוא סיים כשהוא מעוטר בצל"ש הרמטכ"ל, על כך שניהל במשך שלושה ימים קרב נגד הסורים שהיו בכוחות עדיפים. יכין לא פיקד רק על המחלקה שלו, אלא על כוח שהתאגד תחתיו בסדרי כוחות של פלוגה, איתם בלם את הסורים בגזרתו ומנע מהם להתקדם לתוך מרכז רמת הגולן. "המלחמה לא תפסה אותנו מופתעים", הוא אומר, "כבר ביום שישי ידענו שתיפתח אש, רק חשבנו שזה יהיה עוד יום קרב. מהר מאוד הבנו שלא מדובר רק בזה. רק במוצאי שבת, באמצעות הטרנזיסטורים, הבנו שישראל שרויה במלחמה".

גם יכין עקב באדיקות אחרי פרקי הסדרה. "היו לי ציפיות ממנה והיו לי חששות", הוא אומר. "אלה התממשו וגם אלה. היו דברים שהרגיזו ופגעו. הציגו אותנו לא כפי שהיינו באמת. הלוחמים בסדרה הם חבורה של בני 19 שנראים בני 30, פרועים, מגודלי שיער, פוגשים את המלחמה היסטריים ובעלי כל מיני גחמות. אנחנו היינו יחידות סדירות ומקצועיות. כשפרצה המלחמה רצנו לעמדות ונלחמנו, למרבה הצער חלקנו נלחמנו עד כלות".

גם יכין מזכיר את הפנתרים השחורים שהשתרבבו לעלילה. "בחורים בני 19 לא מדברים על פוליטיקה. הם מדברים על בנות, על מוזיקה ועל אם הם יוצאים לשבת. זה לא היה אמין, לא עליי ולא על חברים מהחטיבה שדיברתי איתם. באמצע הקרב המכריע, קרב הבלימה האחרון מעל עמק הבכא, כשכל מה שרע ונורא במלחמה קורה מסביב, הם מוצאים את הזמן לדבר על פוליטיקה ועל אמא שלהם. זה לא קורה. אתה או מפחד או נלחם".

לקראת סוף הפרק האחרון אחד הגיבורים מתעשת, מוביל את הטנק שלו למקום הכינוס ומדרבן את הלוחמים האחרים לצאת ולבלום את הסורים. הוא מעודד אותם באמצעות אזכור הבית, ובמיוחד האימהות, שהסורים עלולים להגיע עד אליהן. "לקחו את השיח השולט היום ושילבו אותו בסדרה שמתרחשת לפני 47 שנים. במלחמה, כשישבתי על גבעת הבוסטר, הסתכלתי מעבר לכתף שמאל שלי וראיתי דביזייה סורית שלמה. אמרתי לעצמי: 'מי יעצור אותם? זה הסוף של המדינה'. זה היה הלך הרוחות. אף אחד לא חשב על אבא או אמא, אלא על המדינה. לפחות זאת הייתה החשיבה של המפקדים. גם כשנפצעתי לא חשבתי על הבית, אלא שיצאתי בשלום מהמלחמה".

יכין מרבה להעביר שיחות על מורשת קרב ומשתתף מדי שנה בפרויקט 'בעקבות לוחמים', שבמסגרתו הוא מעביר שיחות לתיכוניסטים. הוא יודע עד כמה המלחמה הזאת לא מוכרת, כי לא מלמדים עליה מספיק. גם הוא, כמו זרחי, שמח שהמלחמה נמצאת שוב בתודעה, אבל מצד שני הוא חושש שהאופן שבו הוצגו החיילים והמלחמה יחולל נזק לטווח ארוך. "הם העלו את המלחמה לתודעה, השקיעו הרבה מאוד, שחזרו קרבות טנקים בצורה מרשימה. אבל אני לא יודע אם הם נתנו את דעתם על מה יישאר אחר כך. השאלה היא איך יזכרו אותנו בעוד 10 ו־20 שנה".

לוחמי סיני מחכים לעונה הבאה

"זו סדרה טלוויזיונית, לא מוצר היסטורי. יש כאן תסריט שאפילו לא מכוון לעיניו של הצופה הישראלי דווקא", אומר תא"ל במיל' ד"ר דני אשר, היסטוריון צבאי וחוקר מלחמת יום הכיפורים. ד"ר אשר מתייחס לסדרה בצורה הרבה יותר קרה מהלוחמים, והמסקנות שלו הן אחרות. "האפקט של הסדרה הוא חיובי. אנשים מתעניינים במלחמה, יש נהירה לרמת הגולן, אנשים הולכים לאנדרטאות ורוצים לשמוע מה היה ומה עבר על הלוחמים". יוצרי הסדרה התייעצו עם ד"ר אשר, אבל הוא לא מאוכזב מחוסר הדיוק ההיסטורי, משום שלא ציפה לסדרה היסטורית. "התסריטאים מכירים את ההיסטוריה פחות טוב ממני, אבל הם תסריטאים טובים יותר. בסופו של דבר, אולי 50 אחוזים מהסצנות מבוססות על עובדות. עשו כאן ערבוב של כל מיני התרחשויות וסינתזה של כל מיני דמויות ויצרו דרמה קולנועית כדי שהמוצר יימכר. האדירו את הנושא של הפנתרים השחורים כי זה קונפליקט, וקונפליקט הוא מה שמוכר, יותר מכל דבר אחר".

אתה מאוד סלחן כלפי הסדרה, אבל יש מי שהציפיות שלהם ממנה היו אחרות והם מודאגים מכך שצעירים יראו בה שיקוף אותנטי של המלחמה.

"מי שיצפה ב'שעת נעילה' ויחשוב שכך נראתה המלחמה, הוא לא רציני. גם מי שצפה בסרט המצוין '1917' לא יכול לחשוב שהוא מבין איך נראתה מלחמת העולם הראשונה. בסוף, הסדרה מציגה מלחמה קשה וגבורה, חברות והקרבה, ואלה ערכים שהיו שם והיינו רוצים שיאמצו אותם. הסדרה מראה את הקושי של המלחמה ואת העובדה שאסור לנו לסמוך רק על הכוח שלנו, וגם את זה שמלחמת ששת הימים לא עשתה לנו רק טוב. אם אנשים חושבים שהבעיה הגדולה ביותר שהייתה כאן היא הקורונה, הם יכולים לראות שהיו כאן דברים קשים יותר בעבר".

"בשיח שהיא עוררה, הסדרה הזאת עשתה מה שאף ספר או טקסט טלוויזיוני לא עשה", אומרת ד"ר דנה מסד, חוקרת טלוויזיה וקולנוע ישראליים באוניברסיטת בר־אילן. "לסדרת דרמה יש יכולת לעורר, לגייס ולשאוב את הצופה אל הסיפור כמו שאף ספר או סרט תיעודי לא יכולים לעשות, אפילו אם הגעת עד הארכיון הכי שמור. תראי איך כל השנים דיברו על חטיבה 7, גם בכתיבה ההיסטורית וגם בשידורים מדי שנה. המקום היה שלה, ועכשיו פתאום שומעים ומדברים גם על חטיבה 188. זה מוכיח את הכוח של הסדרה להפוך את השיח לרב־קולי". ד"ר מסד חוזרת ומזכירה את ההשקעה הרבה של התאגיד בסדרה, לא רק בהפקה אלא גם במעטפת, ומציגה עמדה אחרת מזו של ד"ר אשר. "כל זה מראה את הכוונה של התאגיד להפוך את הסדרה לאירוע לאומי. הפעם האחרונה שהיה שיח באולפן אחרי הקרנת פרק הייתה בסדרות 'עמוד האש' ו'תקומה'. זה הרפרנס. הם רצו ליצור שיח ולדעתי הם הצליחו".

מבחינתה, הכלי של סדרת דרמה מצליח לעורר שיח בין־דורי ורב־דורי. "זה תקדימי. אנשים סיפרו: צפיתי עם אבא, שאלתי את סבא. עד היום השיח על יום הכיפורים היה שיח סגור של הדור שלחם, והסדרה פרצה את זה. אם אפשר לאפיין את קהל היעד, הוא לא הלוחמים. הסדרה אומנם מוקדשת להם, אבל הם לא צריכים לצפות ב'שעת נעילה' כדי להבין מה היה שם. הצעירים יותר הם שצריכים לצפות".

ד"ר מסד לא מתייחסת לחוסר הדיוק ההיסטורי משום שבעיניה הוא לא העיקר, בוודאי לא בסדרת דרמה. "זה לא רלוונטי, כי הצופה היום הוא אקטיבי, אינטליגנטי וצובר ידע. הוא לא צופה פסיבי שמקבל את כל מה שמשדרים לו. לדרמה יש ארגז כלים שונה מזה של סדרה תיעודית, והיא משתמשת באמצעים שלה כדי לעורר אמפתיה ושיח. הסדרה מביאה את הצופה לשאול שאלות ולעסוק בסוגיות שהי מעלה. המטרה היא לא תיעוד היסטורי".

היום יש הרבה שיח. אנשים שואלים שאלות והלוחמים מספרים מה היה שם. אבל מה יהיה בעוד עשרים שנה, כשהשיח המשלים לא יהיה מסביב והצופים יחשבו שכך נראתה המלחמה? הרי שתולות כאן כל מיני אג'נדות.

"אני מסרבת לעשות אבחנה שלפיה ספר היסטוריה או סדרה תיעודית יציגו אמת אובייקטיבית, לעומת סדרת דרמה", אומרת ד"ר מסד, "אנחנו יודעים לומר שגם הם נכתבים מתוך אג'נדה". בסופו של דבר, היא אומרת, עם כל הביקורת שהושמעה על הסדרה, בוגרי מלחמת יום כיפור בגזרת סיני מקווים שתהיה עונה נוספת שתעסוק בחזית הדרום, "כדי שגם הם יקבלו הכרה והוקרה".

ד"ר מסד מזכירה שמכל מלחמות ישראל, מלחמת יום הכיפורים היא בעלת הפרופיל התקשורתי הגבוה ביותר, ולמרות זאת חוסר הידע של מי שלא היה שם מאוד בולט. "אם יש עוד ערך מוסף לסדרה הזאת, הוא האפשרות שבצד הפקת דרמה היסטורית על אירועים מההיסטוריה הלאומית שלנו יכול לבוא גם רווח כלכלי. הלוואי שעוד מערכות שלא מדוברות ולא מיוצגות יזכו לסדרות כאלה. אני רואה את הכוח שלהם לפתוח דלתות בשביל הקהל, להכיר ולשאול שאלות. הסדרות האלה הן הדרך לעשות עיבוד של הטראומה ומשא ומתן עם העבר שלנו".

'שעת נעילה' אכן עוררה שיח מבורך, ולכן כדאי שהקולות האותנטיים יישמעו. כדאי לנצל את השעה ולשוחח עם לוחמים כל עוד הם איתנו כאן, איתנים, צלולים ויכולים להעביר את מורשת הקרב וההקרבה כפי שהם רואים אותה, וכפי שהייתה במציאות.