פרופ' אלישע האס
פרופ' אלישע האס צילום: עצמי

העידן הפוסטמודרני שהוא תולדה ישירה של המשברים הגדולים של המאה העשרים (הדיכוי הקומוניסטי, ושתי מלחמות עולם) מגיע לשלב המשבר.

שינויים תרבותיים קורים בחילופי דורות. דור תרבותי נמשך כ40 שנה. אנחנו נמצאים בתחילתו של חילוף הדורות השני לאחר מלחמת העולם השניה והקמת מדינת ישראל וזה זמן למשבר.

התרבות הפוסטמודרנית שהביאה את מחיקת הגבולות בכל התחומים: בין האמת לשקר, בין מדינה למדינה, בין לאום ללאום, בין גברים לנשים, בין משפחות לתחליפי משפחות, והביאה את הגלובליזציה כתחליף ללאומיות. נתקלת עתה במכשולים קשים למעבר.

לפני ארבע שנים בחרה חכמת ההמונים בארה'ב נשיא שהוביל את ארצו בכוון הפוך מקודמיו, הוא נבחר על ידי הציבור שמאס בתרבות הפוסטמודרנית.

זה היה איתות ברור מאוד והאליטה הפוסטמודרנית התגייסה למנוע את המשך כהונתו על ידי שבירת כלים כללית ורמיסת עקרונות הדמוקרטיה שנוסחו בידי האבות המייסדים במאה השמונה עשרה. בארה'ב מתקיימת בימים אלה התנגשות חזיתית אדירה בין שתי תרבויות ויש לקוות שבית המשפט העליון יצליח לרסן את הריסוק של הדמוקרטיה.

במקביל בישראל מצטלבים שני תהליכים תרבותיים טקטוניים בשנים אלה. ראשית משבר התרבות המערבית ובעיקר התרבות הפוסטמודרנית, ובמקביל, גם משבר הציונות המדינית. אשר החל בשנות השבעים עקב חילוף הדורות הראשון של המפעל הציוני (סוף דורו של בן גוריון) והודגש על ידי ה"מכה בפטיש" של מלחמת יום הכיפורים.

הדור השני שירש את ההובלה מדורו של בן גוריון הביא עלינו את הסכם אוסלו, את ההתנתקות ואת הפוסטציונות. נוצר בלבול גדול לגבי היעדים של המפעל הציוני. המחלוקת העיקרית והחשובה ביותר שהדור השני העצים היא השאלה האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית בעלת ייעוד יהודי או מדינה ככל העמים.

מחלוקת זו היא הבסיס לבלבול הפוליטי שאנו חווים היום. לא ראש הממשלה הוא נושא המחלוקת אלא המדינה היהודית, חטאו הגדול של בנימין נתניהו אינו בקבוקי שמפניה אלא היותו ראש קואליציה יהודית.

המבוכה הציונית הולידה פוליטיקה מבולבלת בעלת שני כשלים עיקריים:.

א. פוליטיקה של "מפלגות פרטיות" חסרות דמוקרטיה פנימית, מפלגות של איש אחד וטור של גמדים שאינם מדווחים לבוחריהם אלא למנהיג הדיקטטור. חסר כאן האלמנט העיקרי של דמוקרטיה ייצוגית, חובת הנבחר לבוחריו.

ב. מפלגות פרטיות המנסות להתבסס במרכז המפה שהוא קרקע עקרה שמצמיחה צמחים שקמלים מהר.

חשוב ללמוד היסטוריה כדי להבין מתוכה תהליכים אופייניים. ההיסטוריה אינה חוזרת אך תהליכים אופייניים עשויים לחזור.

בישראל יש ארבעה אוכלוסיות שיש להן מקום של קבע בפרלמנט: שמאל, ימין, שומרי שבת וערבים.

ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל מראה שכל המפלגות שניסו להתייצב במרכז בין ארבעת הכוחות הקבועים נעלמו תוך קדנציה אחת או שתיים. אפילו בן גוריון הגדול אשר פרש ממפלגת השמאל והקים גוף מרכז נעלם מן הנוף תוך זמן קצר. כחול לבן היא דוגמה טריה לכשלון מהיר של הליכה אל המרכז. (יוצאת מכלל זה מפלגת ישראל ביתנו שבסיסה הוא אתני).

אין ספק שזה יהיה גורלן של המפלגות הצעירות המתארגנות עתה בזירה הפוליטית הישראלית המשברית.

אם גדעון סער חושב שהוא יחליף את הליכוד, כדאי שילמד היסטוריה פוליטית של הכנסת. אפשר להמר ברוגע על כך שגם הוא ישתול עץ קצר חיים. אם העיתונאים שמנסים לסחוב את אייזנקוט לתוך הזירה ילמדו היסטוריה מודרנית של הכנסת גם הם יבינו שזה נועד לכשלון.

משבר שנות השבעים ומלחמת יום הכיפורים שהולידו את משבר הפוסטציונות ריסקו את השמאל הפוליטי החילוני. הרסיסים שלו מנסים להתאגד במרכז הלא קיים. במקום להבין את שורשי המשבר ולהציב תורה ציונית יהודית, חילונית או מסורתית, שמאלנית אך בעלת ייעוד יהודי ורציונלית, ולחדש את השיח הציוני בישראל הם מחפשים את המרכז המבולבל והמאכל.

כל זמן שהם יציגו את הדגל של שנאת נתניהו כמסווה לשנאת המדינה היהודית לא תהיה להם תקומה. חכמת ההמונים עולה על כל חכמת האליטות. אלה התקשורתיות, הפוליטיות, הפקידותיות והמשפטיות. והציבור ינצח.

פרופ' האס חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי