לכי, פוזה

האם יש מישהו בפוליטיקה הישראלית שאם ייבחר להנהגה הוא יכול לגרום לי, לדקה, לחצי דקה, לשקול ירידה מהארץ? לא מצאתי

ידידיה מאיר , כ"ה בכסלו תשפ"א

לכי, פוזה-ערוץ 7
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

1.

השיחה הלא־דמיונית הזאת התפרסמה בשבוע שעבר בטורו של רענן שקד בידיעות אחרונות. תקראו:

"אתם מפגינים?"

"לא, בשבועות האחרונים לא הלכנו. קפצנו פעם אחת לגשר".

"יכולתם כבר לקפוץ מהגשר. החורף יגמור את המחאה".

"כן, וגם בלאו הכי כל ההפגנות לא עוזרות. הם פשוט התרגלו לזה".

"לא, זה מחרפן אותם, תאמין לי".

"אבל זה לא משפיע, אתה רואה איך הם אפילו עוד עולים בסקרים".

"מטורף".

"האיש הזה יהיה כאן ראש ממשלה גם בגיל מאה".

"ואז הוא יעביר חוק שהוא ראש ממשלה גם בפנסיה ואחריה".

"אני כבר התרגלתי להגיד 'ראש הממשלה יאיר נתניהו'".

"הגזמת. זה לא יקרה".

"לא? למה, אמיר אוחנה שר משפטים זה סביר? והנה, קרה".

"אז מה נשאר לנו לעשות?"

"לשלם עליהם. זה התפקיד שלנו; לשלם על כולם. לעבוד ולממן אותם ולהחזיק את המדינה הזאת".

"בסוף כל האנשים הטובים פה באמת יעזבו".

"אין לאן לעזוב. לאן תלך עכשיו?"

"יש מקומות. ונקובר, נגיד".

"קפוא שם".

2.

"אני מכיר את השיחה הזאת", כותב שקד, ומיד מוסיף: "גם אתם... 'יש לכם אזרחות שנייה?', 'אבא שלי מפולין אבל הוא לא רוצה לעזור', 'אין לכם סיכוי לפורטוגלי? בדקתם?'... כולנו מכירים את השיחה, ואני יכול להמשיך בה לנצח. אני אף פעם לא מתבלבל בשורות שלי, או בשורות של הצד השני. אני יכול לגלם את שני התפקידים. אני יכול להתחיל בשיחה מכל נקודה, בכל שורה, גם מתוך שינה וגם מתוך שינה של הצד השני. השיחה מעגלית, רפטטיבית ונטולת פואנטה כמו כל בחירות בישראל בשנתיים האחרונות. מתחילים במה־יהיה, ממשיכים לאין־מה־לעשות, מגיעים ליאללה־צריך־לעזוב, זורמים ללאן־כבר־יש־לעזוב וחוזרים לנקודת ההתחלה במה־יהיה. השיחה – בכל מסלול שתבחרו – יכולה להתקיים עם חברים, או עם משפחה בליל שישי, או אפילו עם זרים שמחכים איתכם בתור לקפה. לפעמים אני שומע את השיחה בוקעת מבתי השכנים. לא פעם, במקרה שאני לבד, אני פשוט מקיים אותה עם עצמי. השיחה מתקיימת באתרי אינטרנט, בפידים ברשתות חברתיות, בטורים בעיתון. השיחה בטח תצא מתישהו בתקליט ובספוטיפיי כי השיחה היא להיט – למעשה היא הדבר העיקרי שאנחנו מנגנים ומשמיעים לעצמנו כבר תקופה. השיחה מובילה את מצעד הקיטורים השנתי של המרכז־שמאל מזה שנתיים רצוף".

3.

קראתי את הקטע הזה יותר מפעם אחת ולא הגעתי לכלל הכרעה. אני מתלבט בין שתי אפשרויות, לא ברור איזו מהן גרועה יותר. אפשרות ראשונה: הסצנה ששקד מתאר בכישרון, לפרטי פרטים וניואנסים, היא שקר גמור. לא שקד משקר, האנשים שהוא כותב עליהם משקרים. הם לא באמת מרגישים ככה. הם רק מדברים ככה. זה סתם מין טרנד כזה שעכשיו רץ חזק, להיות אזרח מודאג. מיואש. זה הדיבור בתל אביב. אפשרות גרועה שנייה: כן, זאת אמת לאמיתה. יש המון אנשים שבכנות מרגישים שהמצב מעולם לא היה גרוע יותר. שהכול אבוד. שהלכה המדינה. שאין לנו שיור רק ונקובר הזאת.

מכיוון שעם אופציה־גרועה־א' אין לי דרך לנהל שיח – כלומר, אין לי דרך לנהל שיח אמיתי – אני עובר לאופציה־גרועה־ב'. אתם בכנות מרגישים שכל כך רע כאן? למה בעצם? מה קרה? הטיפול בקורונה? נכון, יש תחושה שאפשר וצריך היה להתנהל אחרת. הנה, רק השבוע הפארסה עם הסגר הלילי הייתה באמת דבר מביך. אבל במבט רחב יותר על כל המערכה ההיסטורית שאנחנו עוברים, ישראל דווקא בסדר במצב התחלואה, ברוך השם, והרבה יותר מבסדר בייבוא החיסון. וחוץ מזה, שקד עצמו כותב שמדובר בשיח שקיים פה "שנתיים רצוף". אז הקורונה היא לא העניין, נכון?

אז מה כן? ביבי? טוב, אני מבין שאתם לא מתים עליו, גם לא על העובדה שהימין בשלטון, אבל עד כדי כך? לרדת מהארץ כאופציה רצינית? ניסיתי להיכנס לראש שלכם. לעשות דמיון-שמאלני מודרך. האם יש מישהו בפוליטיקה הישראלית שאם ייבחר להנהגה הוא יכול לגרום לי, לדקה, לחצי דקה, לשקול ירידה מהארץ? לא מצאתי. יוסי שריד כבר היה כאן שר חינוך אחרי שולמית אלוני בזמן שרבין מסר שטחים לפלשתינים, טומי לפיד כבר היה פה סגן ראש ממשלה, ואריאל שרון היה ראש ממשלה שגירש יהודים מביתם. האם לשנייה חשבתי לעזוב את הדבר הגדול ששמו ישראל בגלל פוליטיקאי קטן שנבחר לקדנציה זמנית? אפילו את הקדנציה של רובי ריבלין בנשיאות אני שורד לא רע. כי הקשר שלי, שלנו, לארץ לא תלוי בשום צורה ואופן בממשלה כזאת או אחרת. גם אם תהיה פה ממשלת מנדט בריטית, חלילה, נישאר כאן. בוז לספר הלבן.

4.

אם כבר אנחנו מדברים על מי שעומד בראש הממשלה, אולי זאת הזדמנות לפתוח את עניין הסיסמה שכבשה את המחנה שלכם כפי שלא כבש אף סלוגן. לא סיסמאות כמו "ישראל לפני הכול" ולא "כחול לבן או ארודאן" ואפילו לא סיסמאות הרבה יותר ישנות כמו "מושחתים נמאסתם" או "ישראל מחכה לרבין". מילה אחת בת שתי אותיות, סלוגן שלא היה קצר ממנו: "לך". הו, כמה אתם עפים על המילה הקטנה הזאת. אתם נושאים אותה בכל הפגנה, מניפים מעל כל גשר ובראש כל תמונת פרופיל בפייסבוק, לוחשים אותה על משכבכם בלילות, מתעוררים איתה עם שחר.

אני מבין, כל הרעיון במילה הזאת הוא שלא צריך לנמק. לך, נקודה. כולנו יודעים למה. אז יאללה, לך. עוף. קישטה. אבל אני רוצה להעז לשאול שאלת כפירה: למה? למה כל כך ברור שנתניהו חייב ללכת? כי הוא מושחת? אוקיי, בואו נחכה לראות האם בית המשפט אכן יקבל את כתבי האישום התקדימיים וירשיע את ראש הממשלה בעבירות. עד אז, אין מניעה חוקית שימשיך בתפקידו. אז למה שילך? כי אין לו מנדט מהעם? דווקא יש לו מנדט מהעם. הרי עברנו שלוש מערכות בחירות ואף אחד אחר לא הצליח להקים קואליציה בלעדיו. כשאתם אומרים "לך!", מה באשר למיליונים שהצביעו לו ולמפלגות שתומכות בו, אתם רוצים שהם כולם ילכו?

5.

אולי שילך כי הוא כושל? תראו, אני לא חושב שנתניהו מושלם. בכלל לא. אני חושב, למשל, שהטיפול שלו במערכת המשפט כל השנים היה שערורייתי. והמינוי של ניסנקורן, בכלל בושה. אופס, התבלבלו לי הטיעונים, עכשיו אנחנו לא מדברים עליי אלא עליכם. אוזלת היד של נתניהו בכל הקשור למערכת המשפט היא סיבה שתהיו דווקא בעדו, לא נגדו. אז מה כל כך רע בתפקוד שלו? הוא הרי הגשים לכם את חלום הדורות: מזרח תיכון חדש. לטייל ולאכול במדינות אויב. לא עוד עם לבדד ינגב חומוס. והנה, זה קורה בימים אלה. פרס חלם, נתניהו מגשים.

אז תגידו לי: מה כל כך נורא פה? הביטחון? מצוין, ברוך השם. אתם בטח זוכרים את האוטובוסים המתפוצצים של אוסלו. הכלכלה, בלי העניין של הקורונה, גם ברוך השם. אז מה? הסגנון של הח"כים בליכוד שמסתובבים סביב ביבי ושרה? וואלה. פה אני איתכם. ואתם יודעים מה? השיח הרדוד הזה מפריע לי אפילו יותר מכם, כי בעיניי הוא בושה לימין. אוקיי, אז בואו נפעל ביחד כדי שיהיה כאן שיח אחר. נניף יחד שלטים מול יאיר נתניהו: לא "לך!", אלא "לך תשטוף את הפה!".

אגב, היה פה אדם אחד שהלך באומץ רב על מהלך של אחדות, של שיח אחר, של התגברות על משקעי העבר. קוראים לו בני גנץ. אבל הצעד שלו גרם לכם לתעב אותו עוד יותר משאתם מתעבים את נתניהו. הרבה לפני שנתניהו מידר אותו – אתם מידרתם.

6.

זה באמת מתסכל אותי. המוני ישראלים שפשוט שכנעו את עצמם שרעה הארץ מאוד-מאוד. עיניהם עיוורות מול ההישגים הכבירים של התקופה האחרונה, מהחיסונים דרך הסכמי השלום. הם מזכירים לי את הביביסטים השרופים: מצד אחד אלה שלא מוצאים בביבי שום דבר רע, ומצד שני אלה שלא מוצאים בו שום דבר טוב.

זהו, חברים? פתרון שתי המדינות? אנחנו כאן ואתם בוונקובר? אני לא מוותר עליכם כל כך מהר. בבקשה תגידו לי שהאופציה הראשונה נכונה ושהכול סתם פוזה.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

והנה משהו אחר שקורה בתל אביב בימים אלה: חברי קהילת 'ראש יהודי' צילמו בימים האחרונים קליפ ברוח הפגנות השמאל. אל תחמיצו אותו, את הבשורה האמיתית של תל אביב. הם מניפים שלטים ושרים ביחד את השיר "הנה ימים באים" של ישי ריבו, ומראים, פריים אחרי פריים, איך הימים האלה אכן באים: חילונים שבאים ללמוד תורה, זוגות צעירים שמתקרבים ובאים לסעודות שבת, תפילות משותפות, שיעורים לכל דורש. לא רעב ללחם, לא צמא למים, רק דיבורים של אמת המשביעים את הלב.
צילום מסך