טמיר ברעם
טמיר ברעםצילום: קובי דוברז

הערב נציין נר ראשון בחג החנוכה, לזכר הישגי מרד החשמונאים במאבק על דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל.

גם אז כמו היום, מחנה העם הנאמן למסורת נדרש היה לאזור כוחות כדי לשמור על צביונו שלו, אל מול אליטה מתייוונת, שייצגה קומץ בעלי חסות מטעם השלטון ההלניסטי שעניינם היה לשנות את אופייה של החברה היהודית.

את הצלחת המרד כולנו מכירים, אבל לסיפורי ההקרבה והמאמצים האישיים הכבירים שנדרשו מדור שלם מעטים מודעים.

במשך רוב חיי גם אני לא הייתי מודעת לגילויי הגבורה של אותם חלוצים, שבמקרים רבים נותרו אלמוניים לחלוטין, בסיועם לסלול את הדרך לעצמאות דתית ומדינית לאורכה של ההיסטוריה הלאומית של העם היהודי. יתרה מכך, מסלול חיי הביא לכך ששנים ארוכות כלל לא נחשפתי למאבק, המתרחש בהווה, על המשך קיומו של המפעל הציוני ושל אופייה של החברה בארץ – מאבק שחלק ניכר ממנו נעלם כל העת מעין הציבור.

רק משהתחלתי את לימודיי באקדמיה, מצאתי את עצמי במעין עולם בזעיר אנפין שבתוכו המלחמה על התודעה מתרחשת באופן גלוי ונֹכח. כבר בשנה הראשונה ללימודים באוניברסיטה נתקלתי בבת אחת בהטיה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית והשתקה קשה של מגוון דעות באקדמיה, מרצים המסיתים לפגוע ביהודים שומרי מסורת ואנשי תרבות המקדמים חרם על מוסדות לימוד ציבוריים רק משום שאינם ממוקמים בצד בו מרוחה החמאה.

זו הייתה חוויה מפכחת כי מעבר למשמעות החמורה של הדברים הבנתי עד כמה בדיוק כמוני, חלק גדול מאזרחי ישראל לא נחשפים וכמעט שאינם מודעים לניסיונות הבלתי-פוסקים של גורמים זרים, אנטישמיים או אנרכיסטיים לחתור תחת הזהות, הביטחון וכן תחת השאיפה לשלום – של כולנו.

האקדמיה שימשה ועודנה משמשת רק במה אחת מיני רבות עבור אלו המנסים לפגוע בזכויות הבסיסיות של כל אחד ואחת כאן. בתרבות, בהנהגה, בתקשורת, בעסקים, ברווחה, בביטחון ובמשפט – המלחמה על הבית חיה וקיימת גם אם לא מדובר בכדורים שורקים מעל הראש.

להבדיל מאותם סוכנים וארגונים מבקשי רעה הממומנים במיליונים של כסף זר, לנו יש אחד את השני – אזרחים אכפתיים וטובי לב, המוכנים להקריב מזמנם, מרצם וגם כספם כדי להבטיח בית יהודי, בטוח, צודק, משגשג ושקט לכולם.

אל לנו לקוות שהמלאכה תעשה בידי אחרים. את קרבות המכבים הנהיג יהודה המכבי תוך נחיתות מספרית ומחסור בנשק לעומת הצבא ההלניסטי השלט ועשיר המשאבים. היו אלו אמונה צרופה בצדקת הדרך ואחדות בקרב חלקו הארי של העם שהבטיחו את הצלחת המרד. תולדות העם היהודי מלוות באינספור אירועים שהוכיחו פה אחד: נצח ישראל תמיד היה ולעולם יהיה תלוי במסירות של כל אחד ואחת מאתנו.

לשמחתי הרבה, באותה התקופה של לימודיי גיליתי גם תנועה חברתית צעירה אשר שמה לעצמה למטרה לגרש את החושך באמצעות מגוון רחב של פעילויות בלתי פוסקות המפיצות אור בוהק בקרב החברה הישראלית. הצטרפותי אל תנועת 'אם תרצו' עוד במהלך הלימודים והמשך פעילותי בה עד היום, הפילה בחלקי זכות שלא תסולא בפז והיא האפשרות לתרום לחיזוק עם ישראל יחד עם רבים מבני דורי.

העשייה בה אנו מעורבים חוצה מגזרים ונפרסת לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל: החל באירועים וכנסים, מחקר והגות ציוניים, התנדבויות ותרומה לחברה ולחיילים, דרך שיתופי פעולה עם קובעי מדיניות ופעילויות למען צדק משפטי, ועד הסברה פרו-ישראלית ועשייה חינוכית המשלבת אזרחים מן השורה – ועוד הזרוע נטויה!

הצלחתה של התנועה העממית הזו אינה בכדי, היא תוצר של צורך מובהק בדור חדש של אנשי חזון ומעש, המוכנים לעשות כל שיידרש למען טובת העם היהודי ולא לעמוד מנגד. תנועת 'אם תרצו' מאגדת בתוכה את טובי בנינו, יוצקת בניהם אחדות ומטפחת אצלם את האמונה בצדקת הדרך - אבני יסוד להמשך שגשוגו של המפעל הציוני – מתוך שאיפה להכשיר את דור העתיד של מנהיגות המדינה ובנייתה של אליטה ציונית.

גם כיום, מעל ל-2,000 שנים מאז פרוץ מרד החשמונאים במאבק נגד גזרות השמד שהטיל אנטיוכוס על העם היהודי, אנו עדיין חווים על בשרנו ניסיונות רבים מבית ומחוץ להמיט עלינו התייוונות. הדור שלנו נקרא לדגל כדי להבטיח את המשך הגשמת חזונו של הרצל, בדמות המפעל הציוני ומדינת ישראל יהודית ודמוקרטית.

העיד על כך גיבור המלחמות תא"ל אביגדור קהלני במסגרת "האולפן למחשבה ציונית" שיזמה התנועה השנה: "אנחנו שומרים על המדינה בתורנות, והתורנות שלכם הגיעה."

אם כן, הגיעה השעה. במצב הנוכחי, הן בזירה המקומית הן בעולמית, יש לנו על מה לשמור יותר מתמיד. על כל אחד מאתנו לקחת אחריות אישית ולמצוא ביטוי לדאגה להגנת המדינה ולהבטחת עתידו של עם ישראל. חג אורים שמח לכל בית ישראל.

טמיר ברעם היא רכזת פרויקטים בתנועת "אם תרצו"