שלושה חלקים לספר בראשית; החלק הראשון, פרשיות בראשית ונח, עוסק בבריאת העולם והציויליזציה האנושית.
החלק האמצעי, פרשיות לך לך – וישלח, עוסק באבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, ובבחירתו של עם ישראל מן העמים לקבל את ברכת אברהם ולהמשיך את דרכו בעולם. חלק זה מסתיים בסוף פרשת וישלח, עם מנין תולדות אדום ואלופיו.
פרק זה מסמן את הפרדותם הסופית של הבנים האחרים של האבות מעם ישראל: ישמעאל ובני הפילגשים בני אברהם נפרדו מיצחק, ועשו נפרד מיעקב. הם הסתלקו וויתרו על הירושה ועל המורשת, והותירוה לבני ישראל.
החלק האחרון של הספר המתחיל בפרשת וישב, עוסק בכינונו של עם בני ישראל. מוקד הדיון בפרשות אלה הוא ההתמודדות של בני ישראל על היכולת להתקיים יחד, מבלי לחזור על הפירוד שהתרחש בדורות הקודמים, בבית אברהם ובבית יצחק.
היכולת להתקיים יחד ולהקים עם אחד אינה מובנת מאליה. שהרי, אברהם ויצחק לא הצליחו לגרום לכך שכל בניהם ימשיכו את דרכם ויישארו מאוחדים. אצל אברהם אפשר לתרץ זאת בכך שישמעאל בן האמה ושאר בני הפילגשים נדחו מפני יצחק בן הגבירה, שרה אמנו. אולם אצל יצחק שני הבנים היו תאומים שנולדו מאם אחת, ובכל זאת נכשל הנסיון להעביר את הברכה לשניהם.
על רקע הפירוד בין יצחק לעשו וחוסר היכולת להעביר את הברכה לשני הבנים התאומים, מתחוור יותר הקושי של יעקב להעביר את הירושה בשלמותה לשנים עשר בנים, ארבעה מהם בני שפחות, ושמונה מהם בנים לשתי אמהות שהתחרו וקנאו זו בזו מראשית נישואיהן.
היכולת להתקיים כעם אחד מועמדת בפני אתגרים קשים מאד בפרשיות האחרונות של ספר בראשית. פרשיות אלה הן מבוא לתולדות האומה, בבחינת מעשי אבות סימן לבנים. כל מה שאירע לבני יעקב יקרה במשך הדורות לעם בני ישראל, אתגרי הפירוד יהיו קשים ביותר, ופילוגים אף יתרחשו בפועל. בימי השופטים ובימי המלוכה, בעת שיבת ציון, בשלהי ימי בית שני, ובתקופת הגלות הארוכה שאחרי חורבנו.
פסוקי הפתיחה של פרשת וישב הם המבוא לחלק השלישי של הספר, ובהם טמונים הזרעים של כל מה שיתרחש בו. "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" הוא פסוק פתיחה המכריז על כך שמכאן ואילך מתחיל סיפור ישיבתו של יעקב בארץ, כיורש היחיד של אבותיו וממלא מקומם.
על כך מביא רש"י מן המדרש: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". יעקב הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, סיים את תקופת נדודי הגלות, השלים את בנין משפחתו, יש לו שפע מקנה ורכוש, הוא נפרד בשלום מעשו שהלך אל ארץ אדום וחדל להתנכל לו ולבקש המיתו, ייצב את מעמדו בארץ בעיני יושביה אחרי פרשת שכם, ואף מבחינה רוחנית, השלים את טיהור ספיחי הנכר שדבקו במחנהו, קרא בשם ה' במקום בו נראה אליו ה' בתחילה, וזכה שם שוב בברכת הארץ והזרע. לכאורה, אין לך שלווה גדולה מזו.
והנה, אך ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. רש"י מביא, שהקב"ה אומר: "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, לא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?". העולם הזה נועד לעשיה, התפתחות והתקדמות, ולא לישיבה בשלווה. ואלו, כרוכים באתגרים ומתחים.
מה שנכון ליעקב נכון גם לישראל, לא רק לאיש אלא גם לעם כולו לדורותיו. המנוחה והנחלה היא נקודת ציון חשובה במסע, אך לא סופית. גם אחרי הכניסה לארץ או השיבה אליה, גם אחרי השלמת ההתישבות בה, אפילו אם יש בהן עצמה חומרית ורוחנית רבה לעם כולו עדיין מזומנים אתגרים חדשים בכל עת ובכל דור, כדי שנמשיך ללכת מחיל אל חיל.
האתגר החדש שניצב בפני יעקב ובניו עם התיישבותם בארץ, בשלווה כביכול, הוא "רוגזו של יוסף". דהיינו, המתח בין האחים, ולימים – בין שבטי ישראל וחלקי העם השונים.
המתח בין האחים, שהוביל לפרשת מכירת יוסף ולכל המסתעף ממנה, מבוסס על שלשה יסודות הנמנים בפתיחת הפרשה: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:
היסוד הראשון: הביקורתיות: יוסף מביא את דבתם של בני השפחות – ואולי גם שאר האחים – אל אביהם.
היסוד השני: ההעדפה: ישראל אהב את יוסף מכל בניו ועשה לו כתונת פסים.
היסוד השלישי: השררה וההתנשאות - חלומותיו של יוסף מעידים שהוא רואה את אביו ואחיו רם על אחיו, והם כורעים ומשתחוים לו.
לפני שמתייחסים באופן שיפוטי וביקורתי לכל אחד משלשת היסודות. צריך לנסות ולהבין מן השורש את הסיבה לקיומם, בלא זאת, לא ניתן להתמודד עמהם ולפתרם.
מקוצר המצע, אתייחס רק לפרט אחד, לבעיית ההעדפה. לכאורה נראה שזו תלויה בנוכחותו של האב, יעקב. כאשר האחים יוותרו לבדם, שוב לא יהיה מי שיאהב את יוסף יותר ויעשה לו כתונת פסים. אולם למעשה אין הדבר כך. "כתונת הפסים" יכולה להיות תוצאה של נסיבות היסטוריות והשגחת ה' גם כאשר יעקב איננו. בכל דור ודור יימצאו שבטים או חלקים באומה שייראו את עצמם מקופחים ואת אחיהם זוכים בהעדפה שאינה הוגנת. בספר יהושע התלוננו שבטי יוסף על טיב נחלתם.
בספר שופטים ציינה דבורה בשירתה את השבטים שישבו שאננים ולא באו לעזרת אחיהם למלחמה. למעלה מאלף שנים מאוחר יותר, שבי ציון התלוננו על אחיהם היושבים בגולה השבעה והנינוחה בבבל ולא עלו עמהם והשתתפו במאבקים הקשים על שיקום המקדש, ירושלים ומלכות ישראל.
גם כיום, כעבור עוד כאלפיים וחמש מאות שנה, עדיין קיימים פערים בין היהודים הפזורים בגלויות השונות, או בין העדות והשבטים בארץ ישראל, עד שנדמה שאת כתונת הפסים לובשים יהודים במקומות מסוימים בגולה ובארץ, ובמקומות אחרים - ארצות, ישובים, שכונות או קהילות אחרות, יש מי שהם בבחינת לבושי שק. רבים הם אלו הנושאים עיניים אל אחיהם הנראים בעיניהם כלובשי כותנות הפסים, מקנאים בהם, ואינם יכולים דברם לשלום.
חייבים להתבונן בתופעות הללו ביושר ובכנות כדי להתמודד איתן. ספר בראשית אינו מייפה את התמונה של יחסי האחווה בין שבטי ישראל, ולא מצניע את המקומות הקשים. זאת, כדי שנלמד אותם, נבין אותם משרשם, וננסה להבין כיצד להתמודד עמהם גם כיום. העובדה שכל הקשיים הללו כבר ידועים ומוכרים מימי האבות וכתובים בתורה, שהם חלק בלתי נפרד מתולדות העם ומן האתגרים העומדים בפניו בכל דור ודור, עשויה לחזק ידיים רפות. ספר בראשית מלמד שניתן להתגבר על הקשיים ולהגיע למעמד של אחדות, כפי שהתקיים בסופו של הספר לקראת פטירתו של יעקב ואחרי מותו.
גם ברקע ימי החנוכה מצויה תקופה שבה התקיימו עימותים ופילוגים בתוך עם ישראל. ראשית סיפור החנוכה הוא במאבק בין מתתיהו ובניו והחסידים שהצטרפו אליהם, לבין כהני המקדש המתיוונים והנספחים אליהם. אחרית ימיו של בית חשמונאי במאבקים קשים בין מלכי בית חשמונאי לבין עצמם, כגון המלחמה בין הורקנוס לאריסטובלוס, שהובילה לעלייתו של הורדוס ולחדירת הרומאים לארץ וכל מה שנבע מכך.
עם זאת, חנוכה הוא מועד שבו אנו נדרשים להודות ולהלל ולא לנתח ולבקר. עלינו למקד את המבט בהבט החיובי של חנוכה, בהישגים אליהם עם ישראל יכול להגיע כאשר הוא מתלכד לפעולה אמיצה מתוך נכונות להתמודדות על זהותו ואמונתו. כאשר אנו מצליחים בכך, הקדוש ברוך הוא עושה עמנו נסים ונפלאות, תשועות ונחמות.
יהי רצון שנשכיל לפעול בימי החנוכה ובעקבותיהם, לחיזוק האחווה, השלום והרעות בינינו, ומתוך כך נזכה שיעשה עמנו ה' נסים ונפלאות, ויראנו ישועות ונחמות, בזמן הזה, כבימים ההם.