ברל'ה קרומבי
ברל'ה קרומבי צילום: באדיבות המצולם

1.

היסטוריונים עוד ידונו בשאלה אם תקופת ממשל טראמפ הייתה אחת המבוזבזות ביותר מבחינה מדינית, או שמדובר על מיקסום אידיאלי של הנשיא האוהד בארצות הברית, עד למקסימום הישגים ובריתות שוברות פרדיגמות במזרח התיכון.

מצד אחד ניצבים אלה שמחזיקים בציונות המדינית ומציגים הישגים מרשימים בקנה מידה היסטורי. ההכרה בירושלים והעברת השגרירות, ההכרה ברמת הגולן, וכמובן ההסכם עם האמירויות וההסכמים הנוספים על המדינות הערביות המתונות, ששברו את החרם על ישראל בעולם הערבי.

בחסות הממשל היוצא בוושינגטון נבנה ציר חדש בין ישראל לעולם הערבי המתון המתנגד לאיראן. בהיבט הזה לא מדובר רק על שלום כלכלי ועל עשרות טיסות שייצאו מידי שבוע מישראל לדובאי וחזרה. אלא על ציר שובר שוויון ביחסים הגיאו-פוליטיים של המזרח התיכון. בזכות שיתוף הפעולה עם ממשל טראמפ הצליח נתניהו ליישם את דוקטרינת השלום שלו במזרח התיכון, במהלך מבריק של חשיבה מחוץ לקופסה.

יתכן שאם איראן לא הייתה, גם כל הטוב הזה לא היה קורה. אבל בסופו של דבר היה צריך גם את המנהיג שיידע לנצל את ההזדמנות ולשחק נכון עם הקלפים שקיבל. ונתניהו שיחק איתם באופן מושלם. הוא הצליח להפוך את הלימון ללימונדה.

בזכות הברית שיצר עם המדינות הערביות המתנגדות לאיראן הוא הצליח לערבב את כל השחקנים על מגרש השח-מט הבינלאומי של המזרח התיכון ובסופו של דבר לבודד את הפלסטינים. תחת ממשל טראמפ הפלסטינים הפכו לשחקן שולי ובעיקר לא רלוונטי. האמירויות, סעודיה וסודן, לא התעמקו בסוגיה הפלסטינית לפני שחתמו על הסכמי נורמליזציה עם ישראל. להפך, מבחינתם הם הטילו את האחריות לאי סיום הסכסוך דווקא על הפלסטינים.

2.

אך מצד שני אי אפשר להתכחש למה שקורה בשטח. מאז ומעולם היו לציונות שתי רגליים: הציונות המדינית, זו שייסד הרצל והמשיכו ז'בוטינסקי וחיים ויצמן. והציונות המעשית של בן גוריון, אשכול ושאר ראשי הממשלות בישראל. הן היו שתי רגליים שהשלימו אחת את השניה. בן גוריון לא היה מקים מדינה בלי ויצמן ומצד שני קונגרסים בלבד לא היו קובעים עובדות בשטח. או במילים פשוטות אין ציונות מדינית בלי ציונות מעשית. ובשטח, בציונות הפשוטה של עוד דונם ועוד עז, אנו נמצאים במצב חמור שלא היה כמותו מאז שחרור השטחים הכבושים ב-67, מהכיבוש הירדני.

זה מתחיל עם המתרחש בשטחי C, בהם מי שפועל לפי תוכנית אסטרטגית הם הפלסטינים ולא אנחנו. ממשיך למתרחש בחקלאים שנרדפים בין מפריע ועל כולם מנצח כמובן בג"צ, שמנסר ישובים יהודים כאילו היו בתי מחבלים שיש לעקור. או בעצם זו אינה השוואה נכונה, כי את בתי המחבלים בג"צ שומר עומדים על תילם ומונע את עקירתם.

אין דרך אחרת לנסח את המציאות מלבד הקביעה שבציונות המעשית נכשלנו בשנים האחרונות. בזמן שהיינו צריכים לקבוע עובדות בשטח, השארנו את השטח לקביעת עובדות ברורות מאד מצד הפלסטינים, שדוהרים להשתלטות על שטחי C. הם עובדים בדיוק בשיטה של עוד דונם ועוד עז, רק מהצד השני.

3.

אבל יש מה לעשות. אפשר לשבת כעת ולבכות, או להמשיך לדון בשאלה האם ניצלנו מספיק או לא את תקופת ממשלו של טראמפ. זה היה נכון אם הממשל האוהד היה כבר אורז ועוזב כבר את הבית הלבן.

אלא שלא זה המצב. אנחנו נמצאים כעת בחלון הזדמנויות קצר שחייבים לנצל. הממשל הנוכחי עדיין יכול לקבוע עובדות בשטח ולאשר בנייה ביו"ש ומה שעומד כעת על הפרק בעיקר זו הכשרת ההתיישבות הצעירה. 20,000 איש שנמצאים תחת חרב העקירה וזקוקים להסגרה מהירה - פי שניים ממספר התושבים שגורשו מגוש קטיף.

אלה לא אנשים שפלשו לקרקע לא להם או אנשים פורעי חוק. במצב הקיצון ביותר הם התיישבו על קרקע שלא ידעו את מצבה המשפטי בגלל שלומיאליות של ממשלות ישראל.

לכן לצד ההישגים הגדולים של ראש הממשלה במאבק באיראן ובסגירת הסכמי שלום היסטוריים, חובה לדרוש גם את המעט והמובן מאליו: הסדרת ההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון כמתנת פרידה מהממשל היוצא.

נתניהו כבר הוכיח שכשהוא רוצה הוא יודע להשיג כל מה שהוא רוצה בבית הלבן - וברור שגם הוא רוצה את ההישג הזה, כחותם לתקופת ממשל טראמפ. השאלה כעת היא רק של סדר עדיפויות. לכן אנחנו צריכים להעלות את הנושא למודעות בחודש הקרוב בכל הכח, כדי שבין שלל ההישגים של הממשל היוצא גם חלוצי ההתיישבות יוכלו לנשום לרווחה.