חנוקורונה שמח

אילו ניסים הביאה הקורונה לחיינו וליחסים עם ילדינו? והאם אנחנו רוצים ששנת 2021 ועימה החיסון המיוחל באמת יחזירו את חיינו לקדמותם?

רוני לנגרמן-זיו , א' בטבת תשפ"א

חנוקורונה שמח-ערוץ 7
רוני לנגרמן-זיו
צילום: יעל בר פסח

נכון, הקורונה הביאה איתה לא מעט נאחס. טלטלה את חיינו בריאותית, כלכלית ונפשית; שינתה לנו ברגע את השגרה הרגילה של עבודה, לימודים, בילויים, חיי משפחה לכזו שלא היכרנו ולא יכולנו לדמיין לעצמנו לפני שנה. אבל אם נחשוב על זה עוד רגע, אם ננסה להסתכל על החצי המלא של הקפסולה, אולי בתוך השחור נוכל למצוא איזה אור, או לפחות נס קטן...

נס – אחד הניסים הגדולים שהביאה איתה הקורונה הוא הנס...יעות. הצמצום שלהן, אני מתכוונת. אנחנו נוסעים פחות, הרבה פחות. וכמה זמן וכסף על דלק אנחנו חוסכים, כשאנחנו עובדים ולומדים מהבית במקום לעמוד בפקקים! שלא לדבר על התרומה הגדולה לאיכות הסביבה. גם העובדה שאנחנו נוסעים פחות לחו"ל הביאה אותנו לחפש בילויים יצירתיים יותר עם המשפחה – בארץ, ואפילו בקרבת הבית ובתוכו.

גדול – מלחשוב בגדול: מה עוד לקנות, לאן עוד לטוס לחופשה, איזה יעד עוד לכבוש, עברנו ללחשוב בקטן. להביט פנימה, אל תוך עצמנו, אל חלקת האלוהים הקטנה שלנו – הבית, ולראות מה יש בתוכו. הקורונה העניקה לנו זמן עם המשפחה: להכיר לעומק את בני הבית, זמן איכות עם הילדים, לעשות סדר בבית, לסדר את אלבומי התמונות, לשבת על משחקי הקופסה שלא הספקנו אף פעם לפתוח, לעשות בינג'ים של סדרות עם בן הזוג, להיות יצירתיים בחגיגות ימי ההולדת והחגים. וגם לשבת לשיחות עומק אמיתיות: להקשיב, לשתף, לשאול את הילדים על העולם שלהם, על מה שמעניין אותם, מדאיג אותם, מרגש אותם. פתאום יש זמן של ביחד, שהחיים האינטנסיביים לקחו לנו. האם גם אתם בעד שזה יישאר?

היה – מה שהיה הוא לא מה שיהיה, כנראה. יש הרבה דברים שהיינו רוצים לשוב אליהם, כמו המפגשים החברתיים, האירועים הגדולים, ההופעות, הפסטיבלים, החגים המשותפים עם בני המשפחה המורחבת; אבל תראו את הדבר הטוב העיקרי שהקורונה הביאה לחיינו. וכן, אני מדברת על הדבר המאוס ביותר בתקופה הזו – הזוּם. נכון, אף אחד לא ידע איך לתעל את הלמידה מרחוק ללמידה אפקטיבית ברגע אחד, כשנכנסנו לסגר הראשון במרץ. אבל הקורונה האיצה תהליכים, והנגישה לנו בלית ברירה את האפשרות המתבקשת כל כך בעידן הטכנולוגי – אפשרות העבודה מהרחוק והלמידה מרחוק. הטכנולוגיה כבר כאן, נגישה ונרכשה והוטמעה. עכשיו הגיע זמנם של עתידני החינוך לפתח תוכניות למידה יעילות ולהטמיע אותן. כי הזום כאן כדי להישאר.

פה – מה קורה פה ומתחיל באות פ"א בכל שנה בחנוכה כבר כמה, ארבעים שנה? כמובן, הפסטיגל! הפסטיגל הראשון נערך בחיפה בשנת 1981, משמע רובנו, ולא רק הילדים שלנו, היינו ילדי פסטיגל. מסורת לא שוברים, אך איכשהו הפסטיגל של ילדותי זכור לי כחוויה מהנה (זוכרים שפעם הצבענו לשירים בהפסקה?), וכאמא - אפעס... אף פעם לא עינגה אותי המחשבה על מחירי כרטיסים אסטרונומיים, פקקים איומים, שעות של חיפוש חניה, דוחק וצפיפות בכניסה, מר'צנדייז ומזנונים בעלויות לא הגיוניות, ושירים... נו, חוץ מהמחווה לצביקה פיק – זה לא האיכויות של צביקה פיק. אבל השנים כנראה נותנות עוד פ"א אחת – פרופורציות אחרות לדברים. והנה השנה זכינו – פסטיגל הקורונה הוא מקוון ואינטראקטיבי, בלי פקקים, בלי הוצאות, ובכלל... בזכותו נשאר לנו כסף לדמי חנוכה (ע"ע הסעיף הבא).

דמי חנוכה – ללא ספק, המצב עגום. אנשים רבים נפגעו כלכלית קשות מתקופת הקורונה: חנויות, מסעדות, תעשיית הבידור והתיירות ועוד. ועם זאת, כששאלתי אנשים מה הנס הגדול שהקורונה הביאה לחייכם, התשובה הפתיעה אותי במקצת: פלוס בבנק. מתברר שבזכות הקורונה למדנו להיות מחושבים, או ליתר דיוק: אין לנו כל כך על מה לבזבז כשהקניונים סגורים (מקסימום כמה דולרים בבלאק פריידי), אנחנו פחות אוכלים בחוץ כי המסעדות סגורות (מקסימום מזמינים מדי פעם טייק אווי להתפנק). ובכלל, החיים בבית עולים פחות. אז הנה עוד נקודת אור בקורונה הזו, ונדליק נר עבור זה!

רוני לנגרמן־זיו – מדריכת הורים, מכון אדלר