אחת התופעות המרתקות של השבועות האחרונים הייתה רכבת אווירית של עיתונאים ואושיות רשת שעשו דרכם במשלחת מכובדת לדובאי כדי לסקר, להתרשם, ללמוד וללמד את העם היושב בציון מי הם האמירתים ומהו שלום אמת. מי לא היה במשלחת הזאת? שמנה וסלתה של התקשורת הישראלית, כמו גם המגזרית. ובכן, אני אגיד לכם מי לא היה במשלחת הזאת - סחבק. ואל תבינו לא נכון, תמיד ידעתי שממש כמו פיקאסו בשעתו גם אותי הציבור יתקשה להעריך בחיי. אבל כרטיס טיסה לדובאי אי אפשר לפרגן? איך אומר יוזף ביידן - "קאן און מאן!".
אבל אז חשבתי לעצמי, אם אתה לא יכול לנצח אותם - הצטרף אליהם. ואם אתה לא יכול להצטרף אליהם - העמד פנים שהצטרפת אליהם. אז הנה קוראי בשבע היקרים, הרשמים המלאים מהגיחה היעקבינית היסודית גם אם מונפצת לאיחוד האמירויות תובב"א.
נתחיל בטיסה עצמה. טיסה לדובאי אורכת בסך הכול בין חמש דקות לארבע שעות וחצי, תלוי בחישוב של פלג המנחה. איך שלא יהיה, הזמן חולף במהירות כשאתה מוקף בקולגות.
"אחלה טור יצא לך בשבוע שעבר, יעקביני", זרק לי אחד הסגלים, אני לא מבדיל ביניהם.
"תודה סגל נשמה, גם אתה כותב מעולה במקום הזה שאתה כותב בו", עניתי באלגנטיות.
"הקברניט מבקש להזמין אותך לקוקפיט כדי לראות איך מנחיתים את המטוס", עדכנה אותי הדיילת. כמובן שהסכמתי, בסך הכול מדובר בכבוד שאני מורגל בו וראוי לו.
מפה לשם נחתנו בשדה התעופה תחכמוני בדובאי. שדה התעופה קרוי על שם שריף עבדול תחכמוני, שהיה מראשוני האמירתים שביקשו שיקראו על שמם שדה תעופה. וכשמגיע מגיע.
בשדה התעופה חיכה לי מי שיתברר כנהג שלי, מחזיק בשלט "יעקביני - בשבע, אתנחתא, עמוד אחרי ידידיה". ללמדכם שהאמירתים מאוד יסודיים ובקיאים בעיתוננו. נכנסתי אל הלימוזינה הכסופה והתוודעתי לנהג שלי, שמיהר להציג את עצמו: כאמל עבדול ג'באר.
"זה על שם שחקן כדורסל מפורסם", הוא הסביר לי בגאווה, "כאמל חאדידה מצפרירים דובאי".
"אז מה זה עבדול ג'באר?" שאלתי מבולבל.
"שם ערבי מקובל", הוא הסביר נעלב, "למה מה זה יעקבי?". הנסיעה התחילה ברגל שמאל.
בתוך שתי דקות עד שעה וחצי הגענו אל מלון בורג' ח'ליפה שבו בחרו הבוחרים לשכן את שמי באהבה.
"מיי ניים איז יעקביני", עדכנתי את הפקיד בדלפק הקבלה.
"הו הו, אנדרדוס", הוא התלהב, "יו דו מיסטר פודלמן".
"מיסטר פודלמן זה נדב", התעצבנתי. אפילו בפנטזיה מבלבלים בינינו.
"פור יו - פנטהאוז", הוא ניסה לפייס, ואכן ממש כפי שצפיתי ניתן לי המפתח לסוויטה בקומה העליונה ביותר במלון המפורסם בדובאי. אז נכון, קצת צרם לי לשמוע שאת הסגלים ושנבל דחפו בארון מתחת למדרגות במגורי המשרתים, אבל אנחנו כאן בשביל העבודה העיתונאית המקודשת, לא כדי להתפנק.
למחרת בבוקר הסתובבתי ברחובות דובאי כשאני אוחז בדגל ישראל בימיני ומנופף בדגל איחוד האמירויות בשמאלי, לסמן את השלום המתחדש.
"יעקבי, זה בכלל דגל קפריסין", זרק לי אחד הסגלים.
"לא לא, זה דגל ישראל", החזרתי לו.
שמעתי על ניסיונות של עיתונאים להכשיל זה את זה, אבל זה כבר מגוחך.
"אני מדבר על הדגל השני נשמה, זה קפריסין", הוא התעקש.
"עד כאן דברי יצר הרע", החזרתי לו ופניתי לרחוב אחר כדי להתרחק משכן שאיננו טוב.
מה אגיד לכם קוראים אהובים, האמירתים אוהבים אותנו היהודים. מכל עבר ניגשו אליי אמירתים ואיחלו בחום "סלאם", "שלום" ו"יאללה קפריסין". כך נראה שלום אמת.
מאוחר יותר נסענו בג'יפים למרחבי המדבר כדי להרגיש מה זה חול. מיד שלפתי בקבוקון קטן שפילחתי מהסוויטה ומילאתי אותו בכל צבעי החול שראיתי. שכבות של חום רבותיי, המון המון חום. אבל חול חום של שלום אמת. לא כמו החול של אוסלו.
"שנתפלל מנחה?" שאל אחד העיתונאים. אבל אני ידעתי שזו סתם תפילה כדי לצלם ולהעלות לאינסטגרם, אז לא התפללתי. זה ילמד אותם לקח.
אחרי שהתפללו מנחה, עלו כל העיתונאים האחרים בצהלות לטרקטורונים כדי לחרוך את המדבר האינסופי תוך שהם צועקים: "זה יותר טוב מארץ ישראל, ארץ ישראל זה כלום לעומת דובאי!". רק אני כמו כלב בן יפונה בשעתו נותרתי נאמן לארצנו הקדושה.
"טובה הארץ מאוד מאוד!" זעקתי להם, אבל העיתונאים מהעיתונים האחרים אין להם אהבת הארץ כמונו, היהודים הפשוטים שצריכים להמציא את הטיול המסובסד שלהם לדובאי.
אחרי החוויות במדבר לקח אותי כאמל למה שנקרא גלובל וילג', מקום שבו אפשר לראות את כל ארצות העולם מרוכזות במקום אחד עם דגמים מייצגים שלהן. מגדל אייפל של הצרפתים, הביג־בן של האנגלים וקנטקי פרייד צ'יקן של האמריקאים.
אך בעוד שאר העיתונאים התלהבו מחמדות העולם הגנוזות, אני בתפקיד כלב כאמור הלכתי לחפש את ארץ אבותינו, ואכן בפינה הישראלית חיכתה לי הפתעה. האמירתים החליטו שאי אפשר לוותר על אף אספקט של ארץ הקודש, אז הם הקימו מיצג של מיני ישראל בקטן. מיני־מיני־ישראל. חצי מטר על חצי מטר של ישראליות דחוסה. למיני־מיני־הר־הבית אגב לא הורשיתי להיכנס. עוד יש לאן לשאוף.
וזהו, אחרי ארוחת ערב מרנינה עשינו כולנו דרכנו לגג מלון בורג' ח'ליפה, משם ירדנו באומגה ישר ללוע המטוס שחיכה לנו בנמל התעופה תחכמוני, מרחק ארבע פרסאות משם.
"איזה באסה לחזור לארץ, הכי טוב בחו"ל, ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך לא בה", התחילו שוב כל העיתונאים מלבדי לקטר.
"טובה הארץ מאוד מאוד!" גערתי בהם שוב.
"אם אתה כל כך אוהב את ארץ ישראל, למה בכלל באת איתנו לדובאי?" החזיר אחד הסגלים.
"הבדיחה היא עליכם, אני לא באמת פה", הנחתתי עליהם מכה ניצחת וחזרתי אל קרקע המציאות.
ובאמת מה יש לנו לחפש בדובאי, הרי הכול יש לנו פה בארץ הקודש, ולמפרע אני שמח שאינני חבר מן המניין בגוורדיית עיתונאי ישראל המכובדה.
אלא אם כן יזמינו אותי לסוף שבוע בבהוטן, כמובן. אחרי הכול, כבר אמרו חז"לינו שעתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות ומי יעז ליבו ללכת נגד חז"לינו, הא?