פך השמן הטהור בבתי ישראל

משחרב בית המקדש ועמו נתבטלו רבים מדיני הטהרה, בתי ישראל נשארו בתי מקדש מעט שבהם ממשיך אור הטהרה להאיר בכל הדורות

הרב אליעזר מלמד , ב' בטבת תשפ"א | עודכן: 07:46

בעזרת ה' בימים אלו אני זוכה לסיים את הספר 'טהרת המשפחה' במסגרת 'פניני הלכה' (נותרו עוד כמה חודשים של ליבון, הגהות וליטושים).

בחנוכה למדנו שפך שמן טהור יכול להחזיר את ההארה של כל המקדש, והנה הבנתי מתוך לימודי שטהרת המשפחה היא פך השמן הטהור שמחזיק ומקיים את עם ישראל מאז חורבן בית המקדש.

מצוות הטהרה והטומאה

שורש מצוות הטהרה והטומאה בגובהי מרומים בסתר עליון, ברעיון האלוקי שמעבר להשגתנו, אולם אנו יודעים שה' נתן לנו את כל המצוות כדי לקדשנו ולהוסיף לנו טובה וברכה, ולכן אנו יכולים למצוא בהן טעמים עמוקים ומשמעותיים.

ככלל, הטהרה קשורה לחיים והטומאה קשורה למוות. ככל שהחיים מתגלים באופן מפותח יותר, כך מנגד באובדנם יש יותר מוות, וממילא גם טומאה חמורה יותר. לכן האדם, שבו מתגלים החיים המפותחים ביותר - טומאת מיתתו היא החמורה ביותר, אבי אבות הטומאה. דרגה פחות חמורה היא טומאת נבלת בעל חיים או שרץ, שהם אב הטומאה. הצומח נמצא במדרגת חיים פחות מפותחת, ולכן אין טומאה בצמח שנבל ומת, אבל אם אדם עשה מהצומח כלים או בגדים, או גידל מהצומח פירות וירקות, הם יכולים לקבל טומאה.

הרחם הוא מקור החיים והטהרה של כל בני האדם, וכנגד זה הוא גם מקור של טומאה. טומאת הנידה היא כאשר הביצית שהייתה יכולה להתפתח לעובר לא הופרתה ואבדה ומתה, ויצאה בדימום הווסת יחד עם רירית הרחם שהייתה אמורה לסייע ליצור חיים.

גם טומאת שכבת זרע היא ביטוי לכך, הזרע שהיה יכול להוליד חיים אבד ומת, ולכן יש בו טומאה. אומנם טומאתו בדרגה נמוכה יותר (כוזרי ב, ס-סב).

הטומאה התחילה בחטא אדם הראשון

בעקבות חטא אדם הראשון העולם כולו נפל ממדרגתו, והמוות והטומאה הופיעו בעולם, והאדם נענש בכך שפרנסתו תהיה כרוכה בעצב ובצער, עד אשר ימות וגופו ישוב אל האדמה שממנה נוצר. ואף חיי המשפחה, הזוגיות והלידה יהיו כרוכים בעצב ובצער. שנאמר: "אל האישה אמר: הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג, טז). פירשו חכמים "הרבה ארבה עצבונך והרונך" - אלו דמים שבאישה, דם נידה ודם בתולים וצער גידול בנים וצער העיבור (עירובין ק, ב). כלומר, "טומאת נידה וזיבה נמשכו מחטא חווה... כי קודם החטא היו ראויות כל הנשים שלא לראות וסת נידה וזיבה, אלא טהורות בלא דם" (צרור המור, פרשת תזריע).

המפתח לתיקון בהכרת החיסרון

בעקבות החטא העולם נשבר והתמלא פגמים וחסרונות, ולכן יחד עם השמחה על כל הטוב שבו, צער ועצב מלווים את הכול, ואין שמחה בלא משברים וכאב, ולכן אמרו חכמים שאין ראוי לאדם למלא את פיו שחוק בעולם הזה (ברכות לא, א). ואדם שיתעלם מהכאב והחסרונות ייפול ויתרסק, וצערו וכאבו יגדלו יותר. לפיכך, המודעות של בני האדם לעונש שקיבלו אדם וחווה על חטאם ולכאב ולצער שמלווים את החיים היא המפתח להנעת התהליך שבו יוכלו לתקן בהדרגה את השבר, עד שיגיעו לבסוף למדרגה גבוהה יותר ממה שהיו בתחילה. שגדולה מעלתם של בעלי תשובה ממעלתם של צדיקים גמורים (ברכות לד, ב), שמתוך הכרת העולם על הפסגות והתהומות שבו הם בוחרים בטוב. המצוות הרבות הקשורות לטומאה ולטהרה נותנות ביטוי לחיסרון וסוללות את הדרך לתיקונו.

הוספת חיים במקדש על ידי הטהרה

בזמן שבית המקדש היה קיים וישראל ישבו על אדמתם, היו כל ישראל מקושרים למבוע החיים האלוקיים שבבית המקדש, שבו באו לידי ביטוי כל הערכים האלוקיים, וממנו נמשכו חיים וברכה לכל מרחבי הארץ והעולם. לשם כך היו כל ישראל צריכים להתמודד עם כל סוגי הטומאה, ולהיטהר מהם שלוש פעמים בשנה, כדי שיוכלו לעלות לרגל לבית המקדש.

והכהנים שבכל הארץ היו צריכים במשך כל השנה לשמור על טהרתם, ולטבול ולהיטהר בכל פעם שנטמאו מאחת הטומאות המבוארות בתורה, מפני שמצוותם לאכול בטהרה את התרומות והחלה שהיו מקבלים מישראל. ואף היו ישראלים בכל הארץ שקידשו את עצמם ונהגו טהרה. על ידי כך דבקו ישראל בחיים דבקות יתרה, ויכלו להוסיף חיים וברכה לכל תחום מתחומי החיים שבעולם.

הטהרה שבטבילה

כיוון שלמדנו שכל ענייני הטומאה קשורים למוות, ממילא מובן שבטבילה שבה הטמא נטהר מטומאתו הוא כמו נברא מחדש וחוזר לחיים (החינוך קעג). עיקר הטבילה שיהיה האדם כולו בתוך המים, ומכיוון שבעודו במים אינו יכול לנשום ולחיות, הרי שברגע הטבילה הוא נמצא במצב שאינו יכול להמשיך לחיות, ומתוך כך כשהוא יוצא מהמים הוא כמו נברא מחדש. כלומר, הטמא שמשהו מהמוות דבק בו טובל כולו במים, מבטל את עצמו ואת חייו הקודמים, ומתוך כך כאשר הוא יוצא מהמים חייו מתחדשים בלא הטומאה והמוות שדבק בהם.

הטהרה מאת ה'

אומנם אם האדם היה טובל את עצמו מדעתו לא הייתה הטבילה מועילה לו כלום, אולם על ידי המצווה שנתן ה' הטבילה מטהרת אותו. כי החיים, המצווה והטהרה, מאת ה' הם. וה' שברא את השמיים ואת הארץ ואת כל אשר בם, בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וקידש אותנו במצוותיו, ונתן לנו את מצוות הטבילה, שעל ידה אנחנו יכולים להיטהר מהטומאה שמלווה את חיינו. וכך למרות שהאדם חי בעולם הזה, במקום שבו היצר הרע צמוד ליצר הטוב והחולשות והחסרונות מלווים כל מעלה טובה והמוות צמוד לחיים - על ידי התורה והמצוות האדם זוכה להתקשר לה' ולהיחלץ מהמוות. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד, ד).

נמצא שהמשמעות הבסיסית של הטבילה היא שבעת שהאדם טובל במים כמצוות התורה הוא מבטל את עצמו ואת חייו לה', ומתוך כך ה' מטהרו מהטומאה שדבקה בו והוא עולה מהמים כמו נברא מחדש. ומתקיימים בו דברי הנביא: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כה-כו).

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים! שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' (יחזקאל לו, כה), ואומר: 'מקווה ישראל ה'' (ירמיה יז, יג). מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (משנה יומא ח, ט). הרי שבטבילה היהודי זוכה להתקשר לשורשו בכנסת ישראל, שכן כלל ישראל הוא המקווה האמיתי המטהר, ומתוך כך הוא זוכה להתקשר לה' ולהיטהר.

בחורבן בטלה טהרה מישראל

מאז שנחרב בית המקדש וישראל גלו מעל אדמתם בטלה הטהרה מישראל, וכל דיני טומאת מת, טומאת נבלות ושרצים, טומאת זב, בעל קרי ומצורע וסדרי טהרתם בטלו, ואין לנו עוד מצווה לטבול לטהרה מהתורה, זולת טבילת טהרה אחת, והיא טבילת אישה להיטהר לבעלה.

הקשר שבין ה' לישראל כחתן וכלה

יסוד הטהרה והחיים בברית שבין ה' לישראל עמו, שמגלים את שכינתו וברכתו בעולם. למען רעיון זה העולם נברא, ובזכותו העולם מתקיים. כדי לבטא את הקשר הזה נצטווינו להקים את המקדש, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). וכן סדר כל עבודת בית המקדש נועד לשם כך, שנאמר: "וקידשתי את אוהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים" (שמות כט, מד-מה).

ובמקום המקודש ביותר, בקודש הקודשים, נצטווינו להניח את ארון הברית, ובו לוחות הברית והתורה, שביטאו את הברית שכרת ה' עם ישראל עמו. ומעל הארון הברית נצטווינו להניח שני כרובים, שהיו כדמות איש ואישה אוהבים בעת קיום מצוות עונה, לבטא את האהבה שבין ה' לישראל עמו, וכמו שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה). אמרו חכמים: "בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נד, א). וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).

פך השמן הטהור שבטהרת המשפחה

אולם גברו העוונות, ונחרב בית המקדש ונחרבה הארץ, וישראל גלו מעל אדמתם, ושקול הדבר כמו גירושין שגירש כביכול ה' את רעייתו, את כנסת ישראל, כמו שנאמר: "הן בעוונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם" (ישעיהו נ, א). ואמרו חכמים (ברכות לב, ב) שנפסקה מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים, ותפילתם אינה מתקבלת, והעולם נוהג כמנהגו בדרך הטבע ורשעים שולטים בצדיקים, ונראה כאילו החיים נמשכים בשפלותם בלא קשר אל מקורם האלוקי.

אולם גם כשהעולם חשך בעדנו, וישראל משועבדים ומתייסרים בגלותם בין האומות, נותרה עוד קדושה מעין קדושת המקדש בתוך בתי ישראל, באהבה המקודשת והנאמנה שבין איש לאשתו, ולכן רק בעבורה עוד נותרה מצוות הטהרה, שעל ידה ממשיכות הנשים את קדושת המקדש למשפחתן, להוסיף ברכה וחיים ולהביא גאולה לעולם.

לשאלות הלכתיות: ask@yhb.org.il