הרב אליעזר מלמד הקדיש חלק נכבד מהטור שלו בגיליון האחרון של 'בשבע' לדמותו של עמרם בלוי, ממייסדיה של נטורי קרתא ומנהיגה הראשון ודמות מרכזית בחוגי החרדים הקנאים האנטי־ציונים בארץ ישראל ובמדינת ישראל מ־1920 לערך ועד לפטירתו ב־1974. הרב מלמד מגדירו "רשע גדול" ו"דמות מרושעת", וקובע שבלוי "זוכה להערכה בציבור החרדי", וכן "נתפס בעיני רבים מבני הציבור החרדי ורבניו כתלמיד חכם וצדיק" ו"זוכה לכבוד אצל חלק מרבני הציבור החרדי". הערכה זו מעידה לדבריו "יותר מכול על תרבות המחלוקת שקיימת" בחברה החרדית, ומכאן ש"אין פלא שתרבות הרשע, השנאה, הביזוי והמחלוקת הופכת לתופעה רווחת" בחברה זו. למיטב ידיעתי, הקביעות האמורות אינן נכונות עובדתית והמסקנות המוסקות מהן הן ממילא שגויות.
עמרם בלוי היה אכן קנאי, ובשונה מקנאים רבים אחרים הוא נכון היה לשלם, ואכן שילם, מחירים יקרים מאוד על קנאותו. הוא לא שלח קנאים לעשות את מה שלהבנתו התבקש או התחייב, אלא עשה זאת בעצמו. הוא אכן אחראי לשורה של מעשים שחלקם צוינו, מהם אלימים פיזית ומהם מילולית. הוא לא פחד מאיש, וכאשר רבנים ומנהיגים מחוגי החרדים הקנאים סטו מהדרך הראויה להבנתו, הוא לא היסס לבוא איתם חשבון. כלומר, בשונה מקנאים רבים אחרים, התנהלותו הייתה עקיבה לטוב ולמוטב.
הרב מלמד במאמרו לא מציין שמנהיגי החרדים הקנאים היו הראשונים להוקיעו על כמה ממעשיו, וכך גם רבנים שלא נמנו על שורות הקנאים. הקביעה הגורפת שהוא נתפס בידי רבנים חרדים כצדיק היא אפוא לא מדויקת. היו דברים שעשה ואשר זכו להערכה, אבל אין זה אומר שהעריכו את מכלול התנהלותו. לרב מבריסק, שנזכר בטור, ולרבנים אחרים הייתה ביקורת נוקבת על התנהלותו, גם אם הם הסכימו עם דבר כזה או אחר שעשה. די לציין שהרב מבריסק השיב בשלילה לבקשתו של בלוי שייטול את שרביט המנהיגות של העדה החרדית, ביודעו שבלוי ועמיתיו לא יקבלו את מרותו.
גם לקביעה שבלוי נתפס כתלמיד חכם וכצדיק אין יסוד, לא בחייו ולא לאחר פטירתו. בלוי לא היה תלמיד חכם עצום או פוסק הלכה בעל שם. יש לכך הוכחות רבות, ואחת מהן, להמחשה, היא דברי ההספד של מקורבו ומעריצו ירחמיאל דומב. לדבריו, בלוי "אינו נקרא בשם רב או גאון... לא בשם רבני או צדיק... שמו הפרטי מעיד עליו". בהספד אחר דומב ציין שבלוי "לא היה הגאון הכי גדול, הוא לא היה הצדיק הכי גדול, הוא היה היהודי הכי יהודי". כוחו של בלוי היה במנהיגותו, בנוכחותו ובכריזמה והחן האישי שבהם ניחן ולא בלמדנותו או בצדקותו, בשונה מדברי הרב מלמד, ותכונות אלה הילכו קסם על רבים מחוץ לחברה החרדית ובהם מבקריו החריפים ביותר.
לקביעה בדבר נוכחותו והשפעתו של בלוי על החברה החרדית בימינו אין סימוכין. זכרו התעמעם עם השנים וקשה למצוא הדים חזקים להערצתו בזרם החרדי המרכזי, אפילו לא סביב יום הזיכרון לפטירתו. אומנם זכרו של בלוי לא נמוג בחוגי החרדים הקנאים, אבל מדובר בקבוצה קטנה מאוד בחברה החרדית. הכללה מהמתרחש בקרב החרדים הקנאים על רובה המכריע של החברה החרדית, כמוה כהכללה ביחס לכל מרכיבי החברה הציונית־דתית על סמך אלה מתוכה שמעריצים קנאים כמאיר כהנא, יגאל עמיר או ד"ר ברוך גולדשטיין – למרות שיש רבנים שהוקיעו את עמדותיהם ומעשיהם.
יש דמויות מופת וגיבורי תרבות חרדים קנאים שנוכחים הרבה יותר מבלוי בשיח ובתודעה החרדיים העממיים. כך למשל, ישראל יעקב דה־האן, שנרצח בשלהי סיוון תרפ"ד ויום הזיכרון שלו נוכח עד ימינו בעיתונות החרדית. כיוצא בכך, לדה־האן ולפועלו הוקדשו ספרים, ספרי ילדים וסיפורים לא מעטים. למיטב ידיעתי בלוי לא זכה לעדנה מעין זו, וזו בדיוק אחת מהדרכים של החברה החרדית להתמודד עם דמויות מורכבות.
אינני מוסמך או ראוי לקבוע מי רשע ומי צדיק, אילו מחלוקות ראויות ואילו אינן ראויות. הפיתוי להעמיד את עמרם בלוי כשק חבטות ולתקוף באמצעותו את כלל החברה החרדית מובן, אולם דומה שהעמדה זו בטעות יסודה.
הכותב הוא מרצה במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן ומחבר הספר הביוגרפי 'עמרם בלוי - עולמו של מנהיג נטורי קרתא'