
ערב שבת קודש, אנחנו יוצאים מהבית כשכולנו לבושים בגדי שבת חגיגיים, הוד נסוך על פני הילדים והתרגשות של יום שישי מלווה את נסיעתנו. היציאה מירושלים, עיר הקודש, לעבר תל אביב מסמלת לנו הרבה מההתרחשות.
שם ביציאה מירושלים, קצה שכונת גבעת שאול, ניתן לראות יהודים של שבת כבר לבושים לבן, אצים וממהרים לקראת המלכה. ואנחנו יורדים מירושלים - ימה, אל העיר העברית הראשונה, ירידה לצורך עליה. מרגישים שעלינו לקחת עוד קצת מהאוויר הקדוש של ירושלים, איתנו, צידה לדרך.
הכבישים לא עמוסים אך המכוניות דוהרות, נראה שכולן ממהרות לקבלת השבת. צללי השמש הולכים ונוטים ואווירת הרוממות והקדושה הננסכת בעולם אט-אט מורגשת גם אצלנו יחד עם נעימות קודש המתנגנים בינינו.
הנה נראים באופק גורדי השחקים של תל אביב, הסמלים הגדולים של ששת הימים, שם האורות דולקים והעובדים עוד דוחקים ונלחצים. תרבות של עולם מטריאליסטי, של עבודה ללא מנוחה של אמת, של תנועה ללא הפסקה אך גם ללא מטרה.
כמה נראים הם הפוכים מן השבת? כמה רחוקים הם מירושלים?
הלב תוהה ומשתומם, הרי ודאי, ודאי שם בגבהים מרגישים קרובים יותר לאלוקים. שם חשים את משק כנפי המלאכים. אילו היה לי כוח הייתי יוצא ועולה שם למרומים, הייתי מכריז ואומר שם יחד עם כולם "הרינו מקבלים עלינו תוספת קדושת שבת". איזו תוספת זו הייתה, תוספת שכמותה לא הופיעה. להוסיף מחול על קודש.
כך אצה לה הדרך ולבית אכסניה שלנו אנחנו מגיעים.
סביב צעקות והמולה רבה, חיים רועשים וסואנים, פני האנשים אינם נראים כמכירים במלאכי עליון ההולכים ובאים. תחושת השבת שאיתה יצאנו הולכת ונמוגה בתוך גויי הארצות ועובדי האבנים המקיפים אותנו.
אכן, לא נתתו לגויי הארצות במנוחתה של השבת לא ישכנו הערלים. הלב מצר אך מתנחם - בוודאי עם כניסת השבת הכל ייעלם, מלאכי עליון הרי באים, מלאכי שרת אפופי קדושה. הם ודאי יסלקו את כל הזוהמה ואור של השראת שכינה יופיע. הרוח מנסה להתעלות, לא ליפול למראה העיניים ולמשמע האוזניים, להתעלם מכל חידלון והאפסות ומכל הרקב שמסביב.
הכל בראש. הרוח, הרוח היא מעל הכל.
הכנות אחרונות ובזריזות הולכים אנו לתפילה. מדחיקים מהמחשבות את כל התמונות, מונעים מהנשמה את כל הריחות העלובים. אוספים את הילדים, לעבר בית האור שבקצה השוק של נווה שאנן.
שם יש בית שבו הנשמה מאירה.
שם נהנים מזיו השכינה.
מדליקים נרות, לדחות את החושך במעט מן האור. כמה דמעות נסוכות באור העדין הזה של נרות השבת הקטנים אך הזוהרים, דמעות של דורות על גבי דורות של אימהות, שביקשו והתחננו "אנא ה' זכני לגדל בנים ובני בנים, אוהבי ה' יראי אלוקים".
כאן אל מול כל מה שניבט מהחלון, כאן עוסקים בשלום בית יהודי, בלגדל ולגדול להיות בנים, חכמים ונבונים בתורה, אנשי אמת בה' דבקים.
ניגשים לתפילה. קבלת שבת.
קולות הערבוביה ומנגינות העמים הזרים נשמעים ברקע, יחד עם קולות מהומה של חיי חול סואנים. הנשמה היתירה נלחצת ונדחקת, מרגישה שהיא רועה בשדות זרים. אבל במאורת האור הקטנה שלנו כאן בישיבה, עולים ובוקעים צלילי לכה דודי, לקראת שבת לכו ונלכה פני מלכה הם מבקשים. תחילה הם נראים שונים, זרים ולא מקובלים. במידה לא מבוטלת אפילו מתמיהים באווירה הכללית של השכונה.
מילותיו של ר' שלמה אלקבץ מכריחות אותי להמשיך ולהאזין לקולם של תלמידי הישיבה. עדינותם וערגתם הפנימית הולכת ומוסיפה, אליך ה' נפשי נכספה. מקדש מלך עיר מלוכה, אל עיר נקיה, טהורה מתוקנת וקדושה הנפש הומיה. מייחלת לצאת מתוך ההפכה. משכונה שנראית כעמק הבכא, להתעלות ולהתרומם למקור הברכה.
שוב בוקעת ועולה לה ירושלים, עיר מלוכה, הפעם מלווה בתחינה אמיתית "קומי, אנא ממך, קומי צאי מתוך ההפכה" מתי נזכה שהוא יחמול עליך חמלה. ואיך תצאי הבת ירושלים, מעמק הבכא, כשאחותך, הנדחה במערב, 'חול'ה ויושבת עלובה ומסכנה? כך מוסיפים הם הקולות ומתגברים הם הצלילים, ברוגע ובשלווה, הולכים ומתעצמים, קדושת השבת מנשאת אותם מעל פני השטח הרדודים, ישיש עליך אלוקייך, בחתונה שמיימית-מלכותית הם נמצאים.
אכן, כאן בנווה שאנן, בתוכה של שכונה סחופה ודוויה, מתנערת מעפר וקמה לה המלכה קמעא קמעא מתלבשת בבגדי תפארה. שרים הם שם כמה בחורים, בני האומה צעירים וטובים, חדורי אמונה ועוז נפש שמהעומד לנגד עיניהם אינם נרתעים. מתוך כל השפל שסביבם לגבהי מרוממים הם נישאים, מבקשים הם בתפילה וברננה את בואה לשלום של עטרת בעלה. בואי, בואי כלה. והיא להם נענית, בשמחה בגילה ברינה ובצהלה, כאילו רק עמדה שם וחיכתה לקריאתם, אחרי שנים שנעזבה ונזנחה מאין קורא, מתרפקת היא בבקשתם וממלאת היא בלבוש מלכות את ישיבתם.
הקולות מכים גלים, הם הולכים ונשמעים, חוצים קירות ברזל ואבנים. עפים ודואים וגם ללבבות רחוקים הם מגיעים לאוזניים עדינות הם נקשבים. הקול קורא, קורא את הלבבות ללכת, להתקבץ, לחבור, לשמוע גם הם את אותם הצלילים, שכמותם לא שמעו מעולם, לא בהופעה ולא בחוף הים. רק כאן בתוך החושך הקודר, מבין החרכים, מגיחים ומאירים, מנגינות ונעימות אלוקיים.
בשמי השמים העליונים, מתקבצים המלאכים. חיות שרפים ואופנים זה לזה שואלים:
מניין בוקעת כזאת שירה, מי גילה רז זה של נעימה?
עומד ר' שלמה אלקבץ וחיוך נסוך על פניו, זוהי המנגינה שאת מילותיי מלווה, לאלו ושכמותם חוברה זאת השירה. לאלו המאמינים בתחיית הקודש באומה.
ובגאון ניצב הרב אחיעד, מסמן למלאכים ואומר ראו, ראו בניי חביביי, הם הם אלו שאת השבת מפארים. ישמחו במלכותך קוראי העונג, הם עם מקדשי שביעי. שבת המלכה קורנת באורה, כי הרחיב ה' לי, הנה דרכי נסללה. יורדת היא לשם מן השמים ומביאה איתה את כל המלאכים וגם את ירושלים.
על הלחיים ניגרות דמעות, האיר האור ממפגש האחיות.
הרב איציק פנירי הוא ראש ישיבת 'עוז ואמונה'