ללמוד להקשיב

השלב האחרון של התשובה מתרחש כאשר האדם עומד בניסיון דומה לזה שנכשל בו, או אף קשה ממנו.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , ג' בטבת תשפ"א

הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

בפרשת וישב הונחו היסודות של המתח בין האחים בבית יעקב והוצגו הסיבות הראשוניות למאבקים ועימותים בתוך בית ישראל בכל הדורות. מן התהום של התנכלות האחים להמית את יוסף, השלכתו אל הבור ומכירתו לישמעאלים, מתחיל תהליך של תיקון שמסתיים בסוף ספר בראשית, במעמד האחווה לפני מיטתו של יעקב ואחרי הלוויתו.

כשם שפרשת שנאת האחים ומכירת יוסף אינה רק אירוע היסטורי בחיי האומה אלא סיפור מפתח להבנת הגורמים לאיבה בתוך עם ישראל בכל תקופה ותקופה. כך גם תהליך התיקון אינו אירוע היסטורי מן העבר בלבד, אלא מהווה הדרכה, בבחינת מעשי אבות סימן לבנים, מה צריך לעשות כדי לתקן את האיבה ולקדם את האחווה. השבוע נתבונן בפן אחד של התיקון, מעשה התשובה.

כאשר האחים מגיעים למצרים מזהה אותם יוסף ומחליט להוביל אותם להכרה בחטאם ולתיקונו. בעקבות טענותיו כלפיהם על היותם מרגלים, כליאתם ודרישתו מהם להשאיר אחד מהם כבן ערובה שבוי בידו, עד אשר יביאו את אחיהם הקטן איתם למצרים, מופיעה לראשונה אחרי שנים רבות, הכרה של האחים בחטא שחטאו ובעוול שחוללו: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".

האחים עושים חשבון נפש כדרכו של יהודי מאמין הנמצא בצרה. כדברי הרד"ק: "למדנו בספור הזה כי כשתבא צרה לאדם ראוי לו לפשפש במעשיו ולבדוק מה היה המעשה הרע שעשה ויתחרט עליו ויתודה לפני האל, ויבקש ממנו כפרה".

ההכרה בחטא היא שלב ראשון בתהליך התשובה ותנאי הכרחי לקיומה. לעתים היא החלק הקשה ביותר. הנכונות להכיר בחטא אינה פשוטה, וכן גם מלאכת הבירור: מהו החטא שעליו נענש הסובל? "אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו" (ברכות ה ע"א). הפשפוש מחייב לעתים חיפוש יסודי, כבדיקת חמץ לאור הנר. זיהוי החטא או הבחירה מהו החטא שעליו יש לעשות תשובה, הם עצמם חלק משמעותי מתהליך התשובה.

לאור ההנחה הזאת, מעניין לשים לב כיצד בדיוק ניסחו האחים את חטאם: הם אינם מצרים על כך שמכרו את יוסף ואף לא על כך שתכננו להרגו. הם מאשימים את עצמם על כך שאטמו אזניהם מתחנוניו. הדבר תמוה: מדוע לא התחרטו על עצם גרימת הצרה הזאת לאחיהם?

אכן, ראובן טוען כנגדם בדיוק את הטענה הזאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ:

המפרשים שהתמודדו עם התמיהה הזאת פנו לשתי דרכים. יש אומרים, שמכאן ראיה שהאחים לא חטאו במכירת יוסף. הם רק השליכוהו לבור, המדינים הוציאו אותו מהבור ומכרו אותו לישמעאלים (רשב"ם, רבנו בחיי). האחים הצטערו רק על כך שלא שמעו לתחנוניו כשהשליכו אותו אל הבור מפני שכלל לא מכרוהו, ואין הם יודעים עד עכשיו, מה קרה לו ולאן נעלם! יש גם האומרים, שאמנם האחים מכרוהו אך לא חשבו את המכירה לחטא, מכיון שלדעתם היה זה עונש ראוי ליוסף על האופן שבו התנהג כלפיהם. (ספורנו ועוד).

כנגדם יש סיעה של מפרשים שסברו שהאחים היו המוכרים, ובכל זאת לא על כך התחרטו, כדברי הרמב"ן: "חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו".

בין האחים התגלע ויכוח בדבר האשמה והאחריות. האחים נוטלים עליהם אחריות אך ראובן אינו מוכן להשתתף בכך. תחילה, הוא מוציא את עצמו מן הכלל וטוען – הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד! ובהמשך, הוא גם חולק על אופי האשמה: האחים מצרים רק על שלא שמעו את תחינת יוסף ואילו ראובן מאשים אותם על עצם הפגיעה בילד: "וגם דמו הנה נדרש".

אכן, ראובן נמצא במקום אחר משאר האחים. הוא זה שאמר לאחים שזממו להרוג את יוסף: "לא נכנו נפש", והוא שיעץ להם להשליכו אל הבור. כוונתו היתה: "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". כאשר שב אל הבור על מנת להוציאו ולהחזירו אל אביו, גילה לתדהמתו ולצערו שהילד איננו. עם זאת, הוא היה שותף להשלכתו אל הבור, וגם לאחר מעשה, היה שותף בהסתרת המעשה ובהטעיית יעקב וגם לו חלק באשמה.

לאור הדברים הללו אפשר לפרש את חרטת האחים כך: בגלל טענותיו של ראובן ובגלל אי הבהירות של שאר ההאשמות הם בחרו להתמקד בחטא העדין מכולם, שאליו היו שותפים כולם: חוסר הרגישות למצוקתו של האח הקטן. ממילא, נכללת בכך במעין "קל וחומר" גם תשובה על החטאים החמורים יותר: מחשבת הרציחה, המכירה לעבדות או לפחות השלכה לבור שגרמה להעלמותו של יוסף. התשובה של האחים הרבה יותר כללית, וחשיבותה להמשך הקשרים בתוך המשפחה גדולה יותר: לא די בכך שלא רוצחים אח ולא מוכרים אותו לעבד. צריך להיות קשוב למצוקותיו ותחינותיו, גם אם חושבים שהוא לא צודק ואפילו מכעיס בהתנהגותו.

השלב האחרון של התשובה מתרחש כאשר האדם עומד בניסיון דומה לזה שנכשל בו, או אף קשה ממנו. הדבר יתרחש בסוף הפרשה ובתחילת פרשת ויגש, כאשר האחים ימסרו את נפשם כדי להציל את בנימין. או אז יתברר שהם הפנימו את הערך של האחווה והאחריות ההדדית. הם בחרו שלא לחשוד בבנימין שגנב את הגביע ושלא להפקירו לגורלו, הם לא קנאו בו על כך שיוסף העדיפו על פניהם במתנות שהרעיף עליו, אלא מסרו את נפשם על הצלתו.

יוסף הוביל אותם לכל המהלך הזה בצורה מבוקרת ומתוחכמת. גם הוא מצידו עשה תשובה, הוא בחר שלא לנהוג בדרך שהלך בה בעבר, בהבאת דיבתם אל אביו או בהתנשאות עליהם. הוא בחר שלא לנקום בהם על מה שעוללו לו ושלא לנטור להם איבה. הוא אינו מאשים אותם אלא מודה לאלקים, מסבב הסיבות, שהביאו עד הלום: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". הוא העדיף לפעול בתבונה ובתחכום כדי לעורר את אחיו לחרטה ותשובה ולתיקון מידת האחווה, הרגישות, הקשב והאחריות ההדדית בבית ישראל.

כאמור, אין אלו סיפורי דברים בעלמא. זהו לקח לדורות. ולוואי ונזכה לקיימו

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג