תמונת השבוע של שייע דייטש: אורות החנוכה שהובאו לבתים

לא פעם קורה, שמתוך כמה תמונות מעניינות שיצא לי לצלם במשך השבוע שחלף, קשה יחסית לבחור אחת מתוכן ולכתוב רק אודותיה; אבל זו המסגרת וכדאי להיצמד אליה, גם כשצריכים לפעמים לוותר על תיעוד של נושא מרתק שחוויתי במשך הימים שהיו.

לעומת זאת, השבוע מדובר בהרבה תמונות; חלקן, מה שצילמתי אני ומעמיתיי לעבודת הקודש; אכן לא רק תמונה אחת, אבל כן נושא אחד: 'הבאת אור החנוכה ושמחת החג' לבתיהם של יהודים ויהודיות רבים במוסקבה.

ישבנו - צוות מנהלי מחלקות במרכז החסד היהודי - באסיפה לפני החג, שפופים ובלי מצב רוח. בכל שנה נערך טקס יומי ומרשים בלובי המרכז; לכל אירוע היינו מזמינים אישיות מכובדת מתוך טבעת תומכי וידידי המרכז, שבאו לחזות מקרוב בברק השמחה בעיניהם של מאות קשישים וגלמודים שהגיעו בכל יום לשמוח בשמחת החג, ובמשך שעתיים נהנו עם תוכניות מוזיקאליות מגוונות ומושקעות, והכל באווירת חג יהודית אותנטית.

בחוסר ברירה, האירועים הציבוריים אינם יכולים עדיין להתקיים בשלב זה - וזה כואב לנו; כי מטרת הארגון היא לשמח את הזקנים והחולים ולהשכיח מהם ככל שניתן את בדידותם או מחלותיהם, ולעשות זאת דווקא בחגי ישראל ובהקשרים יהודיים.

'אם הם לא יכולים לבוא אלינו, נגיע אנחנו אליהם' - עלה בס"ד ברעיוני, ומיד בו במקום, הורכבו צוותות של מבקרים, שכמובן יהיו עם הגנה מקסימאלית, כדי לצאת לבקר בכמה שיותר בתים, בשעות הערב של כל ימות החג ולהביא להם את החג. נכון שאי אפשר לבקר את כולם, גם לא ברובם, אבל ככל שניתן לעשות - נעשה. הושגו ב"ה מצרכי מזון והורכבו סלי מזון מכובדים, יחד עם מנורה, חוברת הסבר על החג, סופגניות ועוד - יצאנו לדרך, לאחר תיאום טלפוני מסודר מראש. הפרויקט נערך ערב-ערב, והתברר שיותר ממה שנהנו האנשים שביקרו אצלם, הרבה יותר נהנו אנחנו - המבקרים עצמם.

עם רעייתי והילדים, ניצלתי את ההזדמנות לבקר גם אצל ידידים ותיקים, שאולי מבוגרים בגילם, אך צעירים ברוחם, ובמשך שעה ארוכה, מול הנרות המרצדים, הקשבנו לסיפורי חיים מרתקים, אם זה אצל הרבנית החשובה גולדה תמרין, שכבר גרה כאן בשכונת 'מארינה רושצ'ה' מעל 22 שנה, או הגברת נינה זעווינה, שגרה מעל 30 שנה בקרבת מקום, ותיארה לנו בצבעים חיים איך התחבאו בתחנת מטרו 'מיאקובסקי' (שנמצאת יחסית קרוב מאד לשכונתנו), בזמן שמטוסים גרמנים הפציצו את מוסקבה, ואיך עמדה שעות בתור לקבלת חתיכת לחם להחיות את רוחם של בני משפחתה. אצל 'ווטרן' אחד ישבנו פעורי פה, כשתיאר את שחרור העיר פראג על ידי הפלוגה שהוא היה חלק ממנה במשך כל שנות המלחמה וראינו חור גדול בחלק העליון של אוזנו, שקרתה לו מירייה של צלף גרמני.

אז נכון שלא חווינו קונצרטים ואירועים יפים שמצטלמים טוב ומשתתפים בה רבים; אבל כן זכינו - כל המשתתפים בצוותות המבקרים - להביא שמחה ישירה לבתים וללבות של רבים מאוד, הקשבנו להם ולמדנו הרבה, וראינו שאין תחליף לקשר אישי בלתי אמצעי. וכמה חבל שחנוכה לא נחגגת מספר פעמים בשנה - כמו שהתבטא אחד מהקשישים, כשקמנו לעזוב, לאחר שעה ארוכה של שיחות, שירי אידיש ישנים, ושיתוף של זיכרונות מתוקים.

*
על פי המבואר בתורת החסידות, היום השמיני של חג החנוכה הוא לא רק היום האחרון של החג; אלא הוא גם מסמל את רגעי השיא של החג, את הרגעים בהם האנרגיה הרוחנית שניתנת לנו בחנוכה מגיעה לשיא עוצמתה. שבע הוא המספר המסמל את הטבע, את המחזוריות הקבועה - לכן יש שבעה ימים בשבוע ועוד; ואילו 'היום השמיני' והאחרון מסמל את מה שלמעלה מן הטבע, דרגה הרבה יותר מרוממת מזו שהתגלתה בימים שלפניה. הרבי מביא, שלפעמים נאמר ש'היום השמיני' מסמל את הדרגה הנמוכה ביותר, שהיא 'ספירת המלכות'; והרבי מסביר, כי כדי שה'מלכות' תוכל לחדור עד מטה-מטה, היא צריכה השפעה רוחנית מהרמה העליונה ביותר - כתר.

וכדי לקבל השפעות גדולות אלו, ביום קדוש זה של 'זאת חנוכה', כפי שנקרא היום האחרון של חג החנוכה, יצאנו אתמול להתפלל באוהל הקדוש של הרבי הצמח צדק ובנו הרבי המהר"ש בעיירת ליובאוויטש, וזכיתי אמש - להדליק את הנר השמיני על הדלת המחברת בין האוהל לבית הכנסת ששוחזר בתקופה האחרונה, כשאנו יושבים ליד הנרות במקום מרומם זה, והתפללנו לנס גאולה פרטית וכללית מעל הטבע, כמו בימים ההם בזמן הזה.

אני שולח אליך טקסט זה יחד עם התמונות שהורכבו לפסיפס אחד של אור, מהעיר סמולנסק, בה נזכה בע"ה לשבות השבת, בחברת השליח ורב העיר ומשפחתו - משפחת מונדשיין הנפלאה, וזאת במקום 'שבת הגדול' בערב פסח, שלא זכינו השנה להגיע כמדי שנה, וכעת השלמנו זאת.

בברכת גוט שבת!
שייע