ברל'ה קרומבי
ברל'ה קרומבי צילום: באדיבות המצולם

1.

שימו לב לציוץ הזה שכתב השבוע מזכ"ל "שלום עכשיו" לשעבר יריב אופנהיימר. השבוע אחרי פרסום הסכם שלום נוסף עם מדינה ערבית, הפעם מרוקו, תהה בקול אופנהיימר האם "זה הסכמי שלום או מירוץ חימוש?" אחרי השלום עם בהוטן הרהר אופנהיימר בציוץ נוסף ‏"אז מה מקבלת בהוטן? מל״טים? צוללות? אף 35?״ ומה שכל כך לא הגיוני בציוץ הזה הוא האבסורד.

תראו מה קרה לשמאל הישראלי, שפעם רדף את השלום בכל מאודו. למען שלום מפוקפק הוא אפילו הסכים לצאת למירוץ חימוש, לא של מדינה ערבית שאין לה אף גבול איתנו, אלא של ארגון טרור קטלני שהצהיר על כוונותיו הברורות להשמיד את מדינת ישראל.

היום במרחק השנים נשמע לא סביר שכל זה קרה. אבל לפני רק חצי יובל אותו אופנהיימר וחבריו בשמאל מחאו כפיים למירוץ החימוש המסוכן ביותר בהיסטוריה. מדינה ריבונית חימשה את ארגון הטרור שהכריז שמטרתו להשמידה וראשיה אפילו קיבלו על כך פרס נובל לשלום.

אבל מה שקרה לשמאל הישראלי מאז הוא תהליך עומק מסוכן מאד, שהמיר את הערכים שהובילו אותו בשנותיה הראשונות של המדינה בשנאה. במקום ערכי שוויון ואחוות עמים מפגין היום השמאל הישראלי רק שנאה תהומית לכל מי שהוא לא הוא. אפילו למדינות ערב שחותמות הסכמי שלום עם נתניהו.

2.

יריב אופנהיימר לא באמת מודאג מחימושה של מרוקו במטוסים חדישים בידי ארצות הברית. הוא הרי לא היה מודאג כשארגון טרור חומש על ידינו בעשרות אלפי נשקים. השמאל הישראלי הוא האחרון שיכול לדבר נגד חימוש. אז מה כן מפריע ליריב וחבריו ואיך הציבור שפעם קרא לעצמו "מחנה השלום", כל כך מזלזל בשלים לפתע?

התשובה היא כמובן הפוזיציה. אוי הפוזיציה. היום אין ימין ואין שמאל, אלא רק שבטים שמכונסים בעצמם, כשכל אחד מגן על חווית השייכות שלו לצד הנכון ולא משנה מה קורה בצד השני. לעזאזל הערכים, העיקר לתקוף את היריב.

זוכרים את הטור של יאיר לפיד שכתב פעם טור פופולרי בידיעות אחרונות, בו הסביר לפני ההתנתקות שהפלסטינים הם בכלל לא הסיפור, אלא הרצון לחנך את המתנחלים, שהצליחו יותר מידי. יאיר פשוט אמר בקול את מה שכולם מרגישים. לא השלום עניין אותם אף פעם, אלא הרצון לכופף את האליטה החדשה שצמחה לה בלי לבקש רשות.

בדיוק לכן הם חמוצים מהשלום שפרץ לו לפתע פתאום. הוא שבר להם את התזה שבלי פינוי ישובים ועקירות אף אחד בעולם הערבי לא ידבר איתנו. אז מילא כשנחתם שלום עם איחוד האמירויות, הם ניסו לטעון שהיא מדינה חריגה בנוף הערבי, לא בדיוק הטאייפקסט של המזרח התיכון. וסודן ובחריין גם.

אבל עכשיו זו מרוקו עם המלך, מדינה ערבית אורגינלית, שלא מתביישת לומר שלא מעניין אותה אם יבנו עוד כמה אלפי יחידות דיור בבית אל ועפרה ואפילו יצהר. כי הסיפור של גירוש יהודים ועקירת התנחלויות הוא הסיפור של אתמול והיום הוא פשוט כבר לא רלוונטי.

אז פתאום מחנה השלום שהסכים למסור לארגון הטרור אש"ף 40,000 קלאצ'ניקובים נזעק על עסקאות נשק.

3.

בשנת 1993 שגריר ישראל באו"ם בנימין נתניהו בספרו "מקום תחת השמש" כתב את הדברים הבאים:

״מדינת ישראל שבה יחיו 8 או 10 מיליון יהודים בעוד כמה עשרות שנים תוכל להינות משגשוג, תנופה ועצמאות, שבישראל של היום קשה להעלותם על הדעת. דווקא משום שהמדינה היהודית תתחזק כל-כך, ייאלץ בסופו של דבר רובו של העולם הערבי לעשות עמה שלום-אמת״.

"תפיסה זו מנוגדת בתכלית לתפיסה אחרת הרווחת היום, הגורסת שישראל תשיג שלום רק אם ״תפייס״ את הערבים בוויתורים מרחיקי-לכת שיחלישוה ויצמצמוה. אדרבא, שלום בר-קיימא יושג רק אם ישכנע העם היהודי את הערבים, שעימם ובצידם הוא חייב להתקיים, שכאן הוא וכאן יישאר״.

מסתבר שזו הייתה תוכנית העבודה. היום הוא קוצר את הפירות.

הטור פורסם בעיתון השבת "גילוי דעת"