מה קרה לכל המילים היפות שהבטיחו לנו בשבעה, איפה הביטחון בארץ ישראל? איפה "נבחרי העם" שנשבעו אמונים?
ב"ה הם חוזרים בכל יום הביתה לבני הזוג שלהם, לילדיהם ששמחים לראות אותם ושיזכו בע"ה עד 120, אבל לא בכל בית זה המצב לצערנו, ילדיי עדיין ממתינים לבוא אביהם, וכך גם במשפחות רבות אחרות שלא זוכות לחבוק את יקיריהם זה שנים רבות.
אמהות, אבות וילדים תמימים שבסך הכל רצו לחיות ונרצחו רק בגלל היותם יהודים, כאן במדינת ישראל, לא בגרמניה או פולין של זמן השואה, תתעוררו.
היינו כל כך תמימים לחשוב שאנו משפחת השכול האחרונה ולדאבוננו השבוע גם משפחת הורגן הצטרפה למשפחה הכואבת הזו.
איך תשאו פנים ותגיעו לנחם? האם יאמרו שם אותם המשפטים שנאמרו לנו? האם גם הם יצטרכו שוב להילחם על העונש שמגיע לאותו בן עוולה?
"הקם להורגך השכם להורגו". עד מתי נמשיך עם מדיניות מתרפסת? היכן נמצא המנהיג שיאמר די? שיהיה גאה ביהדותו ומספיק בטוח בעצמו ובבורא העולם שנתן לנו את הארץ הזו?
בתפילה בחנוכה הזכרנו "רבת את ריבם, דנת את דינם" והרי על מה נלחמנו, על קיום התורה הקדושה אשר הקב"ה ציווה אותה עלינו, זהו דינו וריבו של הקב"ה. כשאנחנו הופכים את ריבו של הקב"ה למשהו אישי שלנו ואנחנו מחוברים אליו אזי הקב"ה רואה את רצוננו ולוחם את מלחמתנו שלו ושלנו יחד.
הארץ הזו ניתנה לנו במתנה מהקב"ה, אם נראה שבאמת אכפת לנו ממנה, שאנו נלחמים עליה, על זכותנו המלאה והבלעדית עליה, הקב"ה יראה את רצוננו, ילחם את מלחמתו ומלחמתנו על הארץ הקדושה הזו.
הזועקת מדם ליבי,
סיון אוחיון