הלב שחוק כבר כמו ג׳ינס בברכיים, בין הידיעה על המוטציה שמתפתחת בלונדון לידיעה על החיסון של ביבי ומשחקי הכח הפוליטיים ככה על הדרך, מספרים לנו שנגדעו חיים.
ולב שחוק הוא לא תירוץ לכלום. לב שחוק הוא העדר התבוננות. כשהתרגלנו, כשהפסקנו להזדעזע, כשדשים בעקב. אולי אם במשך כמה דקות היינו חושבים על זה שהיא אמא שכבר לא תחזור לשישה ילדים, שזו ההליכה הרגילה שלה קרוב לבית, אולי אם היינו מקדישים עוד טיפ טיפה מחשבה הלב היה נשרף, היינו יוצאים לזעוק ברחובות באופן ספונטני, היינו מעירים את הלב הישן הדהוי שלנו.
ואיך לא בא לי שהלב שלי יהיה דהוי, איך בא לי שיהיה ער, ומרגיש, שיפסיק להיות כל כך אדיש, החי יתן אל ליבו, ככה תמיד אומרים. ״החי״, אנחנו חיים? בטוח? אולי בכלל אסתר הורגן שנרצחה על קידוש השם היא החיה? היא, שהצטרפה במיידי לפמליה של מעלה, תחת כסא הכבוד?
מתחשק לי שהרצח הנפשע הזה לא יהיה לחינם, שהלב יהיה ער, וחי, ובוער, ומתבונן, על מה נרצחה אסתר? על יהדותה. מה זה אומר להיות יהודי? ולא צרפתי או בריטי או אוסטרי, ועל מה אנחנו נלחמים כאן אם כבר אנחנו אלה שנשארו בחיים.
למה קיבלנו עוד יום? עוד הזדמנות? האם אנחנו באמת מנצלים את היום הזה שלא יחזור? זה כאילו שאלות גדולות, אבל אם לא נשאל שאלות גדולות. דברים גדולים ימשיכו לקרות סביבנו בלי שיהיה לנו איכפת.