שלום, שמי יענקי זלושינסקי, אני בן 11 וחצי מרחובות. ביום חמישי שעבר אני שומע את אבא שלי קורא לי בצרחות מהסלון.
הייתי בדיוק בחדר עם החומש, התחלתי להגיד שניים מקרא. אבא שלי בחיים לא צועק בצורה כזאת, קפצתי בבהלה וגמעתי את ארבעת המטרים שמהחדר שלי לסלון בפחות משתי שניות. כשהגעתי לסלון נהיה לי שחור בעיניים. אני רואה את אמא זרוקה מעולפת בין הקיר לבין הידיים של אבא. אבא קולט אותי וצורח: מהררר יענקי תעזור לי להשכיב אותה על הרצפה.
אני תופס מהר את הידיים שלה ועוזר לאבא להניח אותה בעדינות, ותוך שלושים שניות הבנתי: אמא לא נושמת. בכלל. אחרי דקה התחיל לצאת לה קצף מהפה. רצתי להביא לאבא את הפלאפון, והוא התקשר למד״א, שם אמרו לו שאמא עוברת כרגע דום לב. לא ידעתי בדיוק מה זה דום לב אבל הבנתי טוב מאד שמשהו רע מאד קורה. רע מאוד.
בטלפון מד״א הסבירו לאבא איך לבצע באמא החייאה. אני לא רואה לתאר לכם מה זה בשבילי לראות את אבא עושה לאמא החייאה. באיזו היסטריה היינו, ואיך אבא השתלט על העניינים בקור רוח ועשה כל מה שצריך לעשות. התמונה הזו של אמא שוכבת על הרצפה ואבא חסר אונים עם מבט אומלל בעיניים מבצע בה החייאה - לא יוצאת לי מהראש. כל לילה כשאני נכנס למיטה ועוצם עיניים, יש רק תמונה אחת שנמצאת לי בראש. אני מזיז את הראש שלי חזק חזק מצד לצד - אבל התמונה לא הולכת לשום מקום. אני חושב שככה זה יישאר עד סוף החיים שלי וזהו. אני אצטרך לחיות עם זה.
איבדתי את אמא שלי, האישה הכי טובה שהכרתי בעולם. איבדתי את החיוך שלה, את החיבוק שלה בכל פעם שאני חוזר מהחיידר, את האוכל הטעים בצהריים ובערב, את הכביסה שמריחה טוב, את הבית שמסודר ונקי ומתפקד. היום אני חוזר ומנסה לשחק עם אחים שלי כל הצהריים כדי להעביר להם את הזמן, למרות שאין לי שום מושג מה אני צריך לענות להם כשהם שואלים למה אמא הלכה ומתי היא תחזור.
אני לא יודע למה היא הלכה, אני רק יודע איך הבית שלנו נראה מאז. אבא תמיד היה לומד, ואמא היחידה שעבדה מחוץ לבית. אבא לא מספר לי הרבה אבל אני מבין לבד שאין לנו מאיפה לחיות. אין לאבא מאיפה להביא כסף. נשארנו 8 יתומים, בלי אמא, עם אבא שבור ומרוסק, בלי אוכל, בלי בית שמתפקד נורמלי, ועם תינוק קטן קטן, רק בן חודש וחצי. מילא זה שאני לא נרדם בלילות, אני אתרגל לחיות עם זה בסוף, אבל נשארו לי עוד 7 אחים בבית ריק, בוכים בלי סוף וזועקים לעזרה.
תרחמו על מוישי התינוק, שלא יזכה להכיר את אמא אף פעם. תרחמו עליו, שלפחות מטרנה תהיה לו. תרחמו על אחים ואחיות שלי שיגדלו כל כך לבד וכל כך אבודים. אני לא מסוגל לראות אותם עצובים ובודדים כל כך. אל תשאירו את האחים הקטנים שלי לבד! בבקשה, תעזרו לנו לחיות כמו בני אדם, תעזרו לנו לגדול! אף אחד לא יכול להחזיר לנו את אמא שלנו, אבל אפשר לפחות לדאוג לנו לאוכל! אל תפקירו אותנו לבד!