על המסרים העכשוויים של יום עשרה בטבת המתקרב, יום תחילת המצור שהטיל נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים ויום הקדיש הכללי, שוחחנו עם הרב יצחק נריה, ראש ישיבת תורה בציון ויו"ר קרן אחד לאחד.
"בין המצור לחורבן עברו הרבה שנים. למה בחרו הנביאים לציין דווקא את היום הזה?", פותח הרב נריה בשאלה ומדגיש כי הנביאים ציינו יום זה במיוחד בהוראה עליונה שקיבלו ו"לפי הלוח שלנו זה הצום היחיד שאם הוא חל בשישי צמים אותו. הרב דוד אבודרהם כותב שגם אם חל בשבת צמים. דעתו אמנם לא התקבלה אבל לפי נוסח הנבואה ביחזקאל, שבה כתוב "בן אדם, כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה", לומד הרב אבודרהם שזה כמו יום כיפור" דין על עצמותו של היום.
מוסיף הרב נריה וקובע כי ייחודו של יום זה "מחייב את כולנו להתבוננות עמוקה. הרבה פעמים אנחנו בוחנים דברים לפי התוצאה, אם הצלחנו או לא. אנחנו מומחים לבנות בתי חולים מתחת לגשר, אבל היום הזה קורא לנו לחזור לשורש. החורבן החל במצור, ואם אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה שם היה קל יותר להפוך את הדברים. ההתחלה חשובה ואיתה החזרה ליסוד ולבראשית ושם להבין את הטעות ולעשות את התיקון".
ומה על הימים שקדמו למצור? אמנם המצור הוא האירוע הבולט לעין ברמה הפיזית, אך קדמו לו אירועים שקשה להצביע עליהם אבל אולי הם הגרעין האמיתי לחורבן ואליו נכון לחזור כדי לתקן? "הנביאים התריעו ועם ישראל לא הקשיב, אבל כשרואים את המצור בעין לא ניתן להתכחש עוד לנבואות", אומר הרב נריה ומציג דוגמא בת זמנינו: "הממשלה מכניסה אותנו לסגר כשמגיעים לנקודה בלתי אפשרית אבל אם הזהירות הייתה קודם לכן, ביציאה מהסגר הקודם ניתן היה לטפל ולמנוע. אנחנו מומחים בטיפול בבעיות אחרי שהן מתפרצות. התורה והנביא באים ואומרים שהיום הזה הוא קריטי ועדיין החורבן עצמו לא קרא ועדיין ניתן לתקן. גם אחרי החורבן הייתה הזדמנות לתקן כאשר ירמיהו מתנבא ומבקש מעם ישראל להישאר בארץ. פספוס ההזדמנויות הוא כשרואים את המצור ורואים את הדברים קורים, וגם אז יש פספוס".
"זה מסר רלוונטי לימינו. התנועות הנפשיות שלנו להתעורר בוודאי שקיימות, ומה שקורה הרבה פעמים הוא שאנחנו מתעוררים מאוחר מדי", אומר הרב נריה.
באשר לאותם תיקונים שיש לעשות על ידי אותה חזרה לנקודת זמן גרעינית של החורבן, אומר הרב נריה כי כמאמר חז"ל "כל עוד לא נתקן את שנאת החינם שהייתה בעם, אנחנו יכולים לרצות בבניין המקדש אבל התיקון צריך להיעשות היום. מצור גורם לנו לאחדות ומביא אותנו להבין שאנחנו תלויים אחד בשני. זה מחזיר אותנו לאחדות שקשה לנו איתה כי אנחנו עם חכם ונבון וכל אחד חושב שעמדתו נכונה ושהאחר טועה, וצריך הרבה ענווה ואורך רוח כדי להבין שלא בטוח שאני צודק והאחר הוא הטועה".
על דבריו אלה של הרב נריה שאלנו את השאלה הנשאלת שוב ושוב בתקשורת כלפי הציבור הדתי: מה אתם מוכנים לעשות כדי להביא לאחדות, על מה תהיו מוכנים לוותר כדי לחיות ביחד, ומשמעות השאלה היא שתמיד הצד החילוני הוא המוותר והצד הדתי מנוע מהתגמשות.
"נקודת המבט של השאלה אינה נכונה", אומר הרב נריה, "כל חיים יחד הם ויתור. יש דברים שאינם ניתנים לויתור כי הם לא למו"מ. יש דברים שלא ניתן להתפשר עליהם כי זו תורת חיים ותורת אמת, ועם זאת יש הרבה בגבולות ההלכה שניתן ללכת בהם לקראת הזולת. הרבנים והפוסקים יודעים את זה ומדובר בהליכה כל הזמן לקראת, אבל הבעיה המרכזית היא לא זו, אלא הרצון לאחידות ולא לאחדות. האתגר הגדול הוא יצירת האנחנו המשותף".
ואולי עצם הויכוח והמאבק הפנים ישראלי, גם זה שמגיע להפגנות והתלהמות, הוא בעצם דבר טוב שכן הוא מוכיח אכפתיות? אולי הווכחנות התקיפה היא חלופה למצב שבו אחד הצדדים יאמר שהוא מוותר, נוטש ועוזב את הארץ? אולי המלחמות הפנימיות מלמדות על בריאות של העם, איכפתיות ורצון להשפיע ולשנות?
"בוודאי שרוב רובם של האנשים מגיעים ממקום שאכפת להם, אבל אם ידגישו את זה שבתשעים אחוז של הדברים מסכימים ועל עשר האחוזים אנחנו מתווכחים ומבררים, זה יהיה מצוין. רצון ה' הוא לא אחידות מחשבתית חונקת. בויכוח חשוב לי לדעת מה עמדתך ומניין היא נובעת, וכך בונים את עם ישראל לדורי דורות. צריך להגיע למצב של יותר נינוחות, סובלנות, הערכה, כבוד הדדי והבנה שצועדים לעבר עתיד משותף, למרות מה שנראה כתהומות פעורים".