המשכיות למרות השוני

יעקב לא מברך את נכדיו שיהיו זהים לסבו ולאביו, אלא שלמרות השוני הם ימשיכו לשאת את "שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי" - אמונה באל אחד ומוסר

הרב יהודה טרופר , ז' בטבת תשפ"א

המשכיות למרות השוני-ערוץ 7
הרב יהודה טרופר
צילום: עצמי

אפתח בחידה: באחד מפסוקי פרשתנו חמישה דורות "נפגשים" בארוע מרגש. התדעו מהו הפסוק?

בין אם פתרתם נכונה ובין אם לא, נעיין יחדיו בדברי יעקב: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכׇּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (בראשית מ"ח, טז).

יעקב יושב אל מול שני נכדיו – אפרים ומנשה – שנולדו במצרים, בסמוך אליהם ניצב יוסף, ובדמיונו של יעקב הוא רואה את אביו יצחק ואת סבו אברהם אותם הוא מצרף אל ברכתו לנכדיו. אם כן, חמישה דורות "נפגשים" בפסוק זה: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, אפרים ומנשה.

ברצוני לנסות, בזהירות, להיכנס למחשבותיו של יעקב אבינו בברכו את הברכה.

יעקב רואה את נכדיו שנולדו במצרים עם כפית זהב בפיהם, הם בניו של המשנה למלך, נכדיו של פוטי פרע כהן און, דמות דתית בעלת מעמד חשוב במצרים. תוהה יעקב, למי דומים נכדי, האם לישראל סבא או שמא לאבי אימם סבא פוטי פרע? את מי יזכרו נכדי בעוד חמישים שנה? האם נכדי יחנכו את ילדיהם על ברכי המורשת המצרית או על ברכי המורשת של אברהם ויצחק? 

נזכר יעקב באביו ובסבו, ומביט הוא בדאגה על נכדיו. הקשר בין הדור הראשון לחמישי נראה עמום ביותר. אברהם היה נווד, יליד אור כשדים, שנדד ברחבי המזרח התיכון - חרן, כנען ומצרים. לעומתו נכדיו הם ילידי מצרים, האחוזים היטב בארץ מולדתם, שם הם נולדו שם חיו ושם גם ימותו וייקברו. שינוי המקום השפה התרבות ואורחות החיים, יוצרים פער עצום, האם יש מכנה משותף ביניהם?

חיצונית, נכדיו נראים כנסיך מצרי מצוי, ועל כן ברכתו של יעקב מנסה להבקיע את דרכה מבעד לסממנים החיצוניים, שלא ניתן להתכחש למשמעותם, ולהגיע אל הנקודה הפנימית המאחדת. ברכתו לנכדיו היא "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי", כלומר שבנכדיו ייקרא שם סבו, השם הוא המהות. שני מרכיבים יש במהותו של אברהם, אברהם קרא בשם ה' אל עולם, ובכך העניק לעולם כולו את יסודות האמונה באל אחד; אברהם גם ציווה את בניו אחריו שישמרו את "דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, יט), ובכך העניק לעולם כולו את יסודות המוסר. תוהה יעקב – האם מסרים אלו עברו גם לנכדי? 

האופטימיות של יעקב מתעוררת לנוכח אישיותו המיוחדת של יוסף, יעקב רואה כיצד יוסף מנהיג את מצרים כאדם שאמונתו מוטבעת בו, כדברי הפליאה של פרעה: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?!" (מ"א, לח). יעקב שומע מיוסף אמירה חשובה: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" (מ"ח, ט), יוסף מכריז שה' זיכה אותו בבנים "בָּזֶה" – במצרים, הוא רואה את בניו כברכת ה' בארץ נוכריה וזרה, הוא גידל אותם מתוך אמונה בה'. שם שמים שגור בפיו של יוסף (רש"י, ל"ט, ג), הוא בנה דרך חיים של אמונה בתוך עולם זר מנוכר ומנוגד, דרך זו מאפשרת להמשיך את המסורת למרות ההתמודדויות הרבות. 

יעקב נרגע, יש מהות יסודית שממשיכה מסבו אברהם לאפרים ומנשה נכדיו, יעקב מברכם שהם ידגו לרוב בקרב הארץ מתוך המשכיות זו. 

אך טבעי הוא שבמעברים מדור לדור יתרחשו שינויים חיצונים, האתגר הגדול הוא לשמר את המהות הפנימית שהיא היא הגרעין שהכרחי שיעבור מדור לדור, למרות חילופי העיתים המקומות והלבושים החיצוניים. 

יעקב לא מברך את נכדיו שהם יהיו זהים לסבו ולאביו, אלא שלמרות השוני הם ימשיכו לשאת את "שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי" - אמונה באל אחד ומוסר, ויעמדו בעוצמה אל מול הרוחות הנושבות במסופטימיה, במצרים, בכנען או בכל מקום אחר בעולם, אלו רוחות רעות של כפירה ושל עוול מוסרי, ומי שמצטייד בדרכו של יוסף ששם שמים שגור בפיו ובליבו יוכל להם. 

יש האומרים פסוק זה סמוך לעריסת תינוק ערב לפני כניסתו בבריתו של אברהם אבינו, ויש השרים פסוק זה בברית המילה, ואכן אין מתאים מפסוק זה להתוות את הדרך עבור כל תינוק המצטרף לעם ישראל. 

הכותב הוא מרצה לתנ"ך ולחינוך במכללת שאנן