קול דמי אהוביה ז"ל זועק אלינו: "אנא, עשו הכל שאני אהיה הקרבן האחרון למרדף ההסטרי אחר נוער הגבעות".
בוכים, עצובים, כואבים ומלאי זעם אנו על הריגתו של הנער הקדוש אהוביה ז"ל. זוהי תגובה טבעית לכל יהודי באשר הוא שם, וודאי ככל שהוא קרוב יותר לנושא (המשפחה, הנוער, ההתישבות).
אך, לא נוכל להסתפק בכך. נכון שכבר התקיימו הפגנות רבות באופן ספונטני ברחבי הארץ, לבטא מחאת הצבור והדרישה לחקירה אמתית וממצה של האירוע. לכן, כמי שמעוניינים לנסות למנוע את הקרבן הבא, עלינו להשקיע חשיבה מעמיקה בכל מה שגורם לקבלת החלטות כה אכזריות, במיוחד כשמדובר ב"מפירי סדר" מקרב נוער הגבעות, ואנשי יהודה ושומרון.
מה מניע את השוטרים לנהוג ביד קשה כל כך, במיוחד כלפי ציבור המתיישבים?
ברור הוא שכל פעילות מסוג זה מקורה בתפישה עקרונית של מקבלי ההחלטות בדרגים הגבוהים את רמת ההצדקה של קיום היישובים ביהודה ושומרון. לכן, אם דעתם היא שיישובים אלה מהווים מכשול לקיום שקט באיזור, תתקבלנה החלטות מוטות לטובת "השגת השקט" המיוחל.
זהו הסבר שהרבה מאתנו משתמשים בו כסעיף אחד ברשימת ההבדלים האידיאולוגיים בין "תל אביב" ל"ירושלים", בין הימין לשמאל.
אך כאן, לנוכח האסון הקשה שפקד את משפחת סנדק שתחיה, ואותנו, ננסה להעמיק מעט בנושא זה.
נראה שמדובר כאן בפער גדול הקיים בינינו, גם בין המגדירים עצמם כציונים, שמקורו בהבדלי תפישה אידיאולוגית של המושג "ציונות".
מתברר שפער זה היה קיים כבר בימי הרב קוק זצ"ל. בצד שמחתו וברכתו על קיום הקונגרס הציוני הראשון לפני כמאה ושלושים שנה, מתח הרב בקורת ואף הוכיח את מנהיגי ה"מזרחי" אז (נציגי הצבור הדתי-לאומי), שהיו להם נציגים בכנס זה, בכך שעליהם להילחם להסרת המשפט שהוכנס בהצהרת הקונגרס: "הציונות דבר אין לה עם הדת" (אגרת תצ"ז). בהמשך האיגרת מפרט הרב את כוונתו בתוכחה זו ואומר שארץ ישראל צריכה להתבסס על קיום מצוות התורה כי "אנו, כל שלומי אמוני ישראל יודעים ברור, שרק באיכות הקישור הנאמן של האומה בכללה עם תורת חיים שלנו...תלויה היא הצלחת הציונות..."
(דברים נכוחים וחדים אלה מופנים גם אלינו, הצבור הדתי לאומי, לדעת שגם לאחר עצמאות של למעלה משבעים שנה עדיין לא זכתה התורה ומצוותיה להיות מסד קיומה של הציונות הכללית. זהו נושא בפני עצמו שאין כאן מקומו.)
מנהיגי המדינה, ככלל, יש בהם ציונות, אך היא חסרה עמוד שדרה! היא חסרה בעצם את נשמת הציונות, את המרכיב הרוחני שמקורו בתנ"ך. כשלא רואים בתנ"ך מקור מחייב לא רק לזכותנו על הארץ, אלא, בעיקר, לתנאי מימוש הזכות הזאת, אזי מגיעים להבנה מגומדת של מטרת ישיבתנו כאן, מטרה שמתיחס אליה הרב קוק בפתיחה לספרו "אורות", אך שולל אותה מייד:
"הַמַּחֲשָׁבָה עַל דְּבַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא רַק עֵרֶךְ חִיצוֹנִי כְּדֵי הַעֲמָדַת אֲגֻדַּת הָאֻמָּה, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא בָּאָה כְּדֵי לְבַצֵּר עַל יָדָהּ אֶת הָרַעֲיוֹן הַיַּהֲדוּתִי בַּגּוֹלָה (=פתרון מדיני לפזורת העם בעולם י.ע.), כְּדֵי לִשְׁמוֹר אֶת צִבְיוֹנוֹ וּלְאַמֵּץ אֶת הָאֱמוּנָה וְהַיִּרְאָה וְהַחִזּוּק שֶׁל הַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת בְּצוּרָה הֲגוּנָה, אֵין לָהּ הַפְּרִי הָרָאוּי לְקִיּוּם, כִּי הַיְּסוֹד הַזֶּה הוּא רָעוּעַ בְּעֵרֶךְ אֵיתָן הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל."
כלומר, מדינת ישראל איננה פתרון לאומי בלבד, אלא המקום האידיאלי היחיד לקיום יעודנו כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש", יעוד שהוצב כבר בברית בהר סיני.
לצערנו הרב, רוב המנהיגים אינם מקבלים תפישת עולם זו, כך שעקרונות התנהלותם בכל תחום, ובעיקר בתחום הבטחוני תהיה תמיד ביחס לתועלת או הנזק שתצמח במיידי מהתנהגות זו או אחרת של התושבים היהודים (בלבד...) ובעיקר נוער הגבעות!
לכן, מי שלא רואים יעוד בישיבה בכל חלקי הארץ, כחלק ממהותנו ותפקידנו הישראלי, יראו בהחלט מטרד בכל יישוב חדש שיקום ובמיוחד בנערי הגבעות שנסיונות אחיזתם בגבעות השונות כרוכים באתגור מתמיד של כוחות הבטחון, לשמור על השקט וכו'.
היוצא מכאן הוא ששוטרים וחיילים המעוניינים בהשגת שקט באיזור, מתנגדים לכל יוזמה של השתלטות על גבעה וכדומה, כי הם לא רואים בכך כל צורך, וודאי לא חשיבות. ואילו צבור התושבים ביהודה ושמורון המונחה מתוך תפישה שונה, שמקורה ביעודנו כעם ה', מתאמץ ונאבק הוא להרחיב את אחיזתנו בכל מקום אפשרי, לא רק לדורנו אנו, אלא לטובת עם ישראל כולו ובשמו.
מהי, אם כן, חובתנו לעת הזאת?
א. להעמיק בהכרת ייעודנו זה.
ב. להשתדל להרחיב את מעגל המזדהים עם ייעוד זה
ג. להתאמץ בכבישת יעדי הנהגה במערכת הביטחון ובצבא.
ד. לא להרפות בדרישה לחקירה אמתית וממצה של האירוע הקשה בו נהרג אהוביה ז"ל
זהו עיון קצר, אך מאתגר, בסוגית מסד קבלת ההחלטות ההזויות בתחום הביטחוני. להמשך עיון והרחבה יש להגיע למקורות נוספים בכתבי הראי"ה קוק זצ"ל
לסיום, בפרשת השבוע נקרא את שאלתו הנוקבת של יוסף: "העוד אבי חי?" זו היתה בעצם שאלה רטורית, זועקת! (שהרי כבר נאמר לו שהוא חי). תשובת האחים ותשובתנו כאן, למרות הייסורים הקשים העוברים עלינו, היא חד משמעית:
עוד אבינו חי!
לא נתייאש, אלא נמשיך לשאוב את כוחנו מהמקורות ונבהיר לאחינו כי טועים הם , כי "את אי אנוכי מבקש".