שמורת עינות ענר שייכת לעם ישראל

ד"ר אהרן טבגר, תושב זית רענן ומרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל, מגיב לכתבה שעסקה במאבק נגד ההרס המתוכנן בשמורת עינות ענר.

ד"ר אהרן טבגר , ח' בטבת תשפ"א

שמורת עינות ענר שייכת לעם ישראל-ערוץ 7
ד"ר אהרן טבגר
צילום: עצמי

בגיליון הקודם של העיתון 'בשבע' התפרסמה כתבתה של חגית רוזנבאום על המאבק כנגד ההרס המתוכנן בשמורת עינות ענר תחת הכותרת המטעה והבעייתית "הטבע שייך לכולם".

מכתבה זו ומפרסומים שונים ברשתות החברתיות עולה כי יש להימנע מהרס המעיינות בעיקר משום שהם מוקדשים לזכר שלושת הנערים ומשום שהמקום פתוח ליהודים וערבים כאחד.

ראשית אציין שמלכתחילה טענתי בפני מובילי המאבק ועדיין אני סבור שהמאבק הרועש מזיק יותר מאשר מסייע, ויש ערוצים שקטים שניתן להציל דרכם את השמורה הנפלאה הזו מהרס בצורה אפקטיבית הרבה יותר. אולם, מכיוון שהמאבק התחיל לקבל סיקור נרחב, אני מרשה לעצמי להתייחס לטענות שהועלו, שלדעתי הן בעייתיות גם מן הבחינה הרעיונית/עקרונית.

בטרם אציג את הבעייתיות ואת הגישה שלענ"ד יש להתייחס לנושא, ראוי קודם לדייק בעובדות. מבלי לפגוע חלילה בזכרם של שלושת הנערים הי"ד, ראוי לציין כי שיפוץ המעיינות והנגשתו לקהל הרחב לא החלו אחרי הרצח הנורא, אלא שנים רבות קודם לכן. עד לפני כ-13 שנה עיינות ענר היו מוכרים בציבור מצומצם כנביעה בודדת בשם "עין בטמה", שהזינה בריכה עתיקה אחת. או אז, תושבי ההתיישבות הצעירה ("מאחז") זית רענן, שמתגוררים ממש מעל המעיין, החלו בניקוי הנביעה ושיפוץ הבריכה. תוך כדי העבודות התגלה כי בקו הנביעה מצויים עוד לפחות ארבע נביעות שונות, כולן מזינות בריכות מים עתיקות, שאליהן נחצבו תעלות עוד בימי בית ראשון או שני, שברבות השנים נסדקו או התמלאו בצמחיה סבוכה.

מדרשת הרי גופנא, שהוקמה באותן שנים, החלה, יחד עם תושבים נוספים מזית רענן, להביא קבוצות נוער שונות, שעבדו בחשיפת הבריכות העתיקות, בניקוי הצמחייה, בהזרמה מחדש של המים הצלולים לבריכות וביצירת שבילי הגעה לאתר, עד שהאתר הפך להיות יעד פופולרי לטיולים. לפני כ-8 שנים, בעקבות ביקור של סלאם פיאד וקתרין אשטון בשמורה, הגיעו כ-40 פורעים ערבים מהכפרים הסמוכים, עקרו סככות, שברו את הבריכות, שרפו עצי גפן ותאנה עתיקים והרסו חלק מהשבילים. אולם בסיוע של רבים, כעבור זמן לא רב, הבריכות שופצו מחדש והשמורה חזרה ליופיה. בעקבות רצח הנערים, יזמו בני מכינת 'בני דוד' שיפוץ מעיינות לזכרם.

בתחילה רצו לשפץ את מעיין א-זרקא שמתחת לבית-אריה (ששופץ כמה שנים לאחר מכן ע"י ראש מועצת בית-אריה ומתנדבים, אך נהרס גם הוא ע"י פורעים ערבים מהכפרים הסמוכים), אך בהמלצת מדריך טיולים בכיר הם פנו למדרשת הרי גופנא כדי לשדרג ולהנגיש יותר את שמורת עינות ענר הקסומה. לאחר חודשי עבודה רבים בשיתוף עם מחלקת התיירות במועצת בנימין, קבלן מעיינות תושב זית רענן ונוער מהיישוב נריה (שדואגים מאז ועד היום לתחזוקה, לבנייה ולפרסום נרחב ברשתות החברתיות), נוספו בריכות נוספות, סככות ומקומות מרגוע וישיבה והשמורה, שקיבלה את השם "גן הנערים" הפכה מאז לאחד המקומות היפים ביותר ששואב אליו את עם ישראל לכל גווניו מכל רחבי הארץ.

סיפור העובדות ההיסטוריות חשוב, כדי שלא נדמה בנפשנו כי אם נאמר בפני בית המשפט שבמעיינות קיים מעין "דו-קיום", או אם נדגיש את הנצחת הנערים, זה מה שיציל את המעיינות. האמת חייבת להיאמר. השמורה משופצת ומתוחזקת על-ידי היהודים הגרים בסמוך, מתוך הרגשה עמוקה של חיבור שורשי למקום. כל חבלי ארץ ישראל שייכים לעם ישראל, כולל נקודות טבע, או אלו שאינן כאלה, כולל אדמות מדינה, ואדמות שאינן כאלה, כולל שטחי C ושטחי B ושטחי A.

איננו זקוקים להוכחות ארכיאולוגיות לכך ששטח זה הונחל לבני אפרים ויושב ע"י יהודי בית שני, על-אף שבעינות ענר יש כאלה למכביר. אף איננו צריכים חלילה שיירצחו נערים כדי שנרגיש שייכות ואדנות בכל פיסת אדמה בחבלי הארץ הזו. לצערי, במעיינות לא קיים, ולא יכול להתקיים דו-קיום עם ערביי הסביבה כל עוד אינם מכירים בכך שהארץ היא שלנו, ורק שלנו. לא בכדי הם לא מנסים להגיע ולרחוץ במעיין, אלא בעיקר פועלים להרוס מה ששיפצו היהודים.

ודאי שהטבע שייך לכולם, אך ארץ ישראל, ושמורת עינות ענר בתוכה שייכים אך ורק לעם ישראל. זו הטענה המרכזית שצריכה להיות בבסיס המאבק כנגד הריסת המעיינות, ואידך זיל גמור.

הכותב: ד"ר אהרן טבגר, תושב זית רענן ומרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל, לשעבר מנהל מדרשת הרי גופנא