כמו עלעלים קטנים שפורצים לפתע מתוך אדמה סדוקה ומבוקעת, מפתיעים בירוק החי שלהם, בחוצפה שלהם להבטיח הבטחות אחרי תקופה של יובש. כמו פריחת השקד שתתחיל עוד מעט, כשהעצים מסביב גלמודים מפירות ופרחים, כך הופיעו בחיינו החיסונים והביאו איתם תקווה.
הם העזו לצוץ כאן כשמוטציה חדשה מאיימת על האנושות, האיום בסגר שלישי ממשי מתמיד, מספרי החולים שוב עולים והבידודים מכרסמים את השגרה השברירית. ובכל זאת הם כאן, בקבוקונים קטנים, מלאי אופטימיות, מעזים לבשר שמשהו עומד להשתנות.
מה ייעלם, מה יישאר ואיך ייראה העולם שאחרי הקורונה? את זה אפשר רק לנחש. אני כבר מדמיינת את החיבוקים והנשיקות שארעיף על הוריי, שכבר השבוע הושיטו את זרועם אל המחט המבורכת. אני רואה בעיני רוחי את שולחן ליל הסדר וסביבו המשפחה המורחבת. אני מדמיינת מופעי תרבות מלאים בקהל של בני הגיל השלישי, הראשונים להתחסן ולכן הראשונים לחזור לחיים.
וכשאני עומדת על קצות האצבעות אני אפילו מצליחה לראות את מנורות בתי הכנסת מאירות את ליל שבועות הארוך, קולות הלומדים מתערבבים זה בזה בהמולה רב־גילית, וכותלי בית הכנסת מחבקים את הבאים ובדממה בוטחת מצווים: היכנסו. ויהיו גם חתונות שייקבעו באולם ולא בקרחת יער, כי איש לא יימלט עוד מהמשטרה ביום חתונתו.
ויהיה בית ספר אמיתי, עם צלצולים, כל השבוע, ותנועות הנוער יתחילו שוב להרעיש לשכנים, וזוגות הורים עייפים לא יצטרכו לצאת להליכה כדי לזכות לדקה של פרטיות, כי יהיו בתי קפה. לאט לאט יחזרו גם מודעות הדרושים להופיע בכל מיני לוחות, וספרים חדשים יזכו סוף סוף לראות אור והאוזניים יתמלאו בצלילים של שירים חדשים שרק חיכו להיוולד.
להיות קצת פלסטלינה
אני יודעת, אולי אני קצת אופטימית מדי. תופעת לוואי של החיסון בלי שקיבלתי אותו. הרי מוקדי זימון התורים של קופות החולים קרסו, ומי יודע אם יהיו מספיק מנות, ובכלל, אמרנו שיש מוטציה וסגר שלישי, וכנראה שיהיה כאן די רע לפני שיהיה טוב. אבל עכשיו, כשהיבשה נראית אי שם באופק, ורשימת הדברים שניפטר מהם סוף סוף הולכת ומתארכת, מצאתי את עצמי חושבת על כמה דברים שקרו כאן בינתיים. כמה אפשרויות שנפתחו בימי הקורונה ואולי כדאי לאמץ. אומנם עסקו בזה רבות בגל הראשון, אבל אז היינו טירוני קורונה, משוכנעים שאנחנו עוברים את הגל במהירות הבזק. לא ניחשנו מה מחכה לנו.
אבל עכשיו, אחרי סיבוב דאווין של הקורונה בכל אחד מחגי ישראל (סליחה ט"ו בשבט), אנחנו כבר למודי ניסיון. אז מה בכל זאת התחדש לנו, והאם נשכיל לשבץ משהו מהדברים האלה במציאות החדשה־ישנה? הנה טעימה מהרשימה שלי.
בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי נוסעת לטיול בסתם יום של חול. יצאתי מהבית, שבו אני עובדת ובמקביל הילדים מבלים בו בחופשה גדולה משולבת זום כבר בערך עשרה חודשים. מציאות מאתגרת. כשהנפש הגיעה למקום שהיא כבר לא יכולה להכיל יותר, הזזתי הצידה את כל המשימות הדחופות, עניתי לעצמי את התירוצים על כל הקושיות שעוד אשאל, ונסעתי לראות את החלק בבריאה שהקורונה לא הזיזה בו סלע, ענן, גרגר חול אחד.
היו פעמים של התבוננות שקטה בגלי הים, היו מסלולים מדבריים, היה גם צפון. הו, כמה אוויר נכנס לריאות, כמה שקט, כמה ענווה מול איתני הטבע. בעולם בלי קורונה אני לא מעזה לשבור שגרה, כי רשימת המשימות לעולם איננה מתקצרת. האם אצליח שוב לצאת להתאוורר, למלא מצברים גם בשגרה החדשה? האם אהיה ספונטנית?
הו, ספונטניות. טוב שהגעת לכאן. את נוכחת בחיי בכמויות גדולות רק מאז הקורונה. בעולם הישן הייתי מהאנשים היחסית מתוכננים. אומנם לא מאלה שיש להם לוח תורנויות של הילדים על המקרר או לו"ז אחר הצהריים מדוקדק, אבל אני כן יודעת בגדול מה צופן השבוע שיבוא, ואיך ייראו השמחות המשפחתיות. והנה קפצה עלינו שמחת בר מצווה קורונתית, ולמדתי שגם בר מצווה שמתוכננת שבועיים מראש יכולה להיות נפלאה ושמחה. הגמישות, היכולת להיות קצת פלסטלינה, להכיל דברים משתנים ולהשתנות איתם, תפסה לה מקום אצלי בימי הקורונה. גם אותה הייתי משאירה.
להרגיש את היד מלמעלה
והתפילות בחצרות. ההזמנה לעוברי אורח להיות חלק מהקהילה הקטנה, כשהם עברו במקרה בגינה. ההזמנה של ילדים צעירים, שרק חגגו בר מצווה, להיות חזנים ולהרגיש נחוצים, היא מציאות שלא מתרחשת בבתי כנסת גדולים ומבוססים. ושותפות הנשים בתפילות: היכולת להצליח להקשיב לקריאת התורה מהמרפסת כשהילדים משחקים בסלון, האפשרות להיות חלק, לשמוע קדיש וקדושה כשהילדים מקפצים ברחבי החצר המארחת ולא צריכים להיות בשקט, כי יש מספיק מרחב ואמא יכולה לתפוס תפילה בינתיים. האם משהו מזה יישאר כאן להישאר?
הדבר האחרון אבל הכי חשוב ברשימה החלקית שלי הוא הידיעה היומיומית שליוותה אותנו בימי הקורונה שהכול מאת ה' ובידיו. רגע לפני שהמגפה פרצה לחיינו עוד היינו עסוקים בממשלה שתקום או לא, נהנים מכלכלה מצוינת, דוהרים קדימה אל היעדים שהצבנו וקצת שוכחים שיש מנהיג לבירה. ואז הוא הציץ אלינו. מה זה הציץ, הבהיר טוב טוב שגם במאה ה־21 האדם הוא רק אדם, ועם כל הסייבר והבינה המלאכותית, יש בינה גבוהה ממנו. את זה אני רוצה לאמץ בכל לב, אבל מתוך טוב. הלוואי שאדע להרגיש את ידו של ה' גם בימים שאחרי, גם כשהקרקע שנצעד עליה תהיה בטוחה ונעימה. גם כשתהיה כאן שגרה.
לתגובות: ofralax@gmail.com