
"אני אף פעם לא ליד ראש הממשלה עם פלאפון", אמרה שרה נתניהו לחוקרים שחקרו אותה בתיק 4000, בזק–וואלה, בדברים שחשף העיתונאי גיא פלג. "אין לנו פלאפונים בבית. הוא שונא את זה ואומר: לעולם אל תסמסי, הוא לא מאמין בדברים האלה. הוא אומר שאם יש משהו, אומרים באופן אישי, לא להסתמס".
לפני כשש שנים התבטא נתניהו עצמו אודות התנגדותו העקרונית לשימוש בסלולר. "אני לא אוהב את העולם הזה שבו כל אחד מצלם תמונות. מתי יש זמן לחיות אם כל הזמן מצלמים? כולם רק מצלמים אחד את השני, וזה כל מה שהם עושים. תמונות, תמונות ועוד תמונות. תפסיקו לצלם, תתחילו לחיות. אני אדם חופשי ואתם כולכם עבדים שנצמדים לכל השכלולים הטכנולוגיים האלה", הטיח נתניהו באחד מצוותי הצילום, כך לפי תיעוד שהובא בחדשות 12.
העובדה שהאזרח מספר אחת במדינת ישראל יכול להרשות לעצמו לחיות בלי סלולר אינה טריוויאלית, ולא פחות מכך העובדה שהתנגדותו היא על רקע ערכי־חינוכי. בעולם שטוף הניידים של היום, אנשים שבחרו לנהל את חייהם בלי מכשיר סלולרי נתפסים בעיקר כהזויים או מנותקים, ויש מי שיאמרו גם מוערכים. אבל מתברר שיש מי שעשו את הבחירה הזאת, מה שלא מפריע להם לנהל חיים פעילים ותורמים לחברה, ועל הדרך לזכות באיכות חיים שצרכן הסלולר הממוצע לא יכול לחוות כמותה.
"אני רוצה לחיות"
המגזר שבו התופעה שכיחה ביותר הוא בחורי הישיבות החרדים. סרבני סלולר לא מעטים שם מנמקים את בחירתם ברצון לא לבטל תורה או להתנזר מהאינטרנט. לעומתם, בקרב בחורי הישיבות הדתיים־לאומיים כמעט אי אפשר למצוא בחור בלי נייד בכיס. בקרב הרבנים הדתיים־לאומיים התופעה מצויה יותר. לרב אורי שרקי (61), ר"מ במכון מאיר ורבה של קהילת בית יהודה בירושלים, מעולם לא היה טלפון נייד.
"אני עושה את זה כדי לחיות. כלומר, אם היה לי פלאפון זה היה מאוד מועיל לי, אבל משעבד אותי", מספר הרב. "הייתי כל הזמן תקוע על זה ובודק אם יש לי הודעות וקורא. כמו שכל הזמן אני על המחשב ומתכתב עם אנשים במייל, אם היה לי טלפון נייד זה היה מכפיל את עצמו", הוא קובע. "מכיוון שלא מסובך להשיג אותי ויש כמה דרכים לכך, כמו שאתה התקשרת אליי לטלפון, אני לא רואה צורך לפרוץ את הגדר הזאת. זה גם תואם את האופי הפסיכולוגי שלי, אני אדם קצת מכונס".
איך הרב מסתדר בנסיעות לשיעורים?
"בעקבות הקורונה אני הרבה פחות נוסע. אני מרכז את העבודה שלי בירושלים ומשם לכל העולם כולו. לפעמים אני נוסע לחו"ל, וכשצריכים אותי אני נוסע לעיתים קרובות עם מישהו שיש לו פלאפון. זה לא כזה מסובך, אפשר גם להשאיר לי הודעה במייל ואפשר להשיג את אשתי, שיש לה פלאפון".
הרב עושה זאת משיקול רוחני?
"אני עושה זאת כדי שהסלולרי לא ישעבד אותי. יש בטח אנשים שיגידו לך דברים אחרים, כמו סכנות באינטרנט או שאדם צריך להיות בינו לבין עצמו ובינו לבין בוראו, ולא כל הזמן לחיות עם הקהילה. יש צדדים כאלה, אני מתאר לעצמי".
רבנים נוספים מהציונות הדתית בוחרים להתנזר מהמכשיר הסלולרי בעיקר כדי להפחית עומס ולמנוע ביטול תורה. ביניהם ניתן למנות את הרב מתניה בן נתן (63) ממכון מאיר, הרב איתן שנדורפי (60), ר"מ בישיבה לצעירים, הרב מאיר ברקוביץ (55), ראש כולל יד ברודמן ברחובות, הרב יהושע רוזן (89), זקן רבני מרכז הרב, ועוד. רבנים אלו גרים בסמיכות לישיבות שבהן הם מלמדים, ושגרת חייהם נסובה בעיקר סביב העיר והשכונה שבה הם מתגוררים, דבר המקל עליהם להתנהל בלי הנייד. אך מה עושים רבנים שעובדים במשרות ציבוריות? שם המצב יותר מורכב, כמו למשל אצל הרב חיים ענזי (76), המפקח הארצי על רבני הממ"ד. "באתר של הרבנים כתוב שאם צריכים אותי אפשר להתקשר אליי לטלפון מעשר בלילה והלאה. יש לי שיעור וחברותא לפני כן ובדרך כלל אני מגיע הביתה מאוחר, ולכן אני מרשה לאנשים להתקשר לטלפון בבית בשעות האלה", מספר הרב.
מה עושה מי שצריך להשיג אותך בדחיפות?
"מודיע לרב אביה אלבה, שמקבל את ההודעות שלי. מלבד זאת אני עונה מדי פעם באתר של הרבנים. וחוץ מזה, כשאני במשרד אני מיד מודיע למזכירות שאני נמצא. יכולים להתקשר אליי או שאני בעצמי מתקשר למי שצריך אותי".
הרב לא זקוק לסלולרי באופן שוטף?
"לא. אני לא משתמש כי באופן טבעי אני לא זקוק לו, כמו שאני לא זקוק שיהיה לי נהג. ככה הטבע שלי. אני רואה שאני מסתדר בלי זה. וכפי שאתה יודע, פלאפון עוזר מצד אחד, ומצד שני יכול לפעמים למשוך אותך להרבה דברים שלא היית רוצה בטבע שלך. כשאני נוסע באוטובוס אני רואה אנשים שלא מסתכלים על שום דבר, כל הזמן רק עם המכשיר בידיים, איפה הם? כבר לא קיימים. המכשיר הוא הפועל. אני רוצה לפעול בעצמי, לא דרך אמצעי. אמא שלי לא ידעה לקרוא ולכתוב, וכשפעם עשינו חשבון אמרתי לה: רק רגע, אני אשתמש במחשב. היא אמרה לי: יא איבני, אני לא צריכה מחשב, אני אגיד לך בלי".
מאז עברו כמה שנים, הילדים שלך לא זקוקים לאבא זמין?
"לאשתי יש פלאפון והם יכולים להשיג אותי דרכה. שנית, הם יכולים לצלצל לטלפון כשאני בבית".
"לא נוגעת באש"
פרופ' יאירה חממה רז מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל, מעדיפה גם היא את מנוחת הנפש על פני החיבור לסלולרי. לדבריה, ההשלכות השליליות של השימוש בסלולרי גוברות על החיוביות. "הסיבות שאין לי סלולרי הן מורכבות. זה שילוב של העיסוק המקצועי שלי בתחום החברתי עם הזהירות מהקרינה שעלולה לגרום לסרטן, וההבנה שיש דברים שאנחנו נחשפים אליהם ועוד לא יודעים עד תום את ההשלכות שלהם", מספרת חממה רז.
השימוש בסלולרי, היא אומרת, מרדד את השיח הבין־אישי. "התחושה היא שזה מייתר שיח, ואני אדם שמאוד מאמין בשיח. הסלולרי לא מאפשר לך להתנתק באמת כשאתה מנהל שיחה עם מישהו. כל שנייה קופצת הודעה, ואתם אומרים אחד לשני 'שנייה שנייה'. אני מאמינה שהרווחה הנפשית של אדם טובה יותר בלי המכשיר הזה, שמשאיר אותך 24 שעות, כל השבוע, כל הזמן בתקשורת. וגם איזה סוג של תקשורת? טכנית, של אימוג'ים, של מילים ספורות. תקשורת שלוקחת ממך את היכולת להעביר רגשות ולהעביר קשר. תחשוב איך השיחה בינינו הייתה מתנהלת דרך כתיבה, איך הייתי מעבירה את אותם עוצמות ורגשות דרך המלל?".
איך הסביבה מגיבה לכך שאת בלי נייד?
"כולם בהלם. נכנסתי לאחרונה לחנות טבע ושאלו אותי אם אני רוצה לעשות חברות לחנות. מילאתי פרטים וכשהיה צריך למלא טלפון כתבתי טלפון של הבית. אמרו לי: זה לא טוב, זה טלפון של בית, אנחנו רוצים סלולרי. אמרתי להם: אבל אין לי סלולרי. אמרו לי: מה, באמת? לא יכול להיות! איזה כיף לך! כל הזמן אנשים אומרים לי: איזה כיף לך שאת מצליחה להתנתק ולא להיות משועבדת לווטסאפים ולטלפונים. אנשים אומרים את זה, אבל נורא קשה להם ליישם זאת בעצמם".
אין לך קשיים בהתנהלות הפרקטית?
"נסעתי לאוניברסיטת אריאל ונתקעתי עם תקר בגלגל על כביש 5, עוד לפני המחסום של אורנית, במקום שאנשים נוסעים במהירות מטורפת. לבשתי את הווסט הצהוב וחיכיתי בנחת שמישהו יעצור. בסופו של דבר עצר מישהו, צעדתי אליו וסיפרתי לו שיש לי תקר. שאלתי אותו האם הוא יכול לעזור לי להחליף את הגלגל כי אני לא מצליחה לבד. הוא עזר לי בחפץ לב. אם היה צורך, הייתי ממשיכה לצעוד ומוצאת בסופו של דבר עזרה. אני סומכת על אנשים ומאמינה שיש בעולם אנשים טובים שישמחו להועיל ולעזור".
אני למשל מווסת שימוש בסלולרי וכמעט לא נמצא בקבוצות. למה שלא תאמצי גם את שימוש מינימלי?
"ההבדל בינינו הוא פשוט, אתה נגעת באש ואני לא התקרבתי אל האש. אתה נגעת באש, ומתוך הנגיעה באש הגדרת לעצמך עד היכן אתה יכול להתקרב כדי ליהנות ממנה במידה מסוימת בלי להישרף ממנה. אני מראש לא נכנסת למקום הזה, מתוך בחירה מודעת שכמובן עושה את החיים מאוד מורכבים. היא לא פשוטה, כי כל מקום היום מתנהל איתך בדרך הזאת. אתה רוצה לעשות העברה בנקאית, אומרים לך: נשלח לך את הקוד לסלולרי. אז אני צריכה לחכות שהאיש שלי יגיע הביתה, ואז הוא יקבל את הקוד כדי שאני אוכל לעשות את ההעברה. יש לזה מחירים, אבל אני מוכנה לשלם אותם לטובת דברים שנראים לי חשובים הרבה יותר".
גם בעלי הסלולרי מחפשים שקט
לפי סקר שפורסם בסוף שנת 2019, רק לשני אחוזים מהתושבים בישראל – יותר מ־150 אלף בני אדם - אין סלולרי. ישראל נמצאת במקום השני בעולם בהיקף אימוץ הסלולר. 88 אחוזים מאזרחי ישראל הבוגרים הם בעלי סמארטפון, בעוד שלעשרה אחוזים נוספים יש סלולרי לא חכם. "אלמלא החרדים ועשרת האחוזים של הסלולרי הטיפש, ישראל הייתה נמצאת במקום הראשון בהיקף החזקת הסמארטפונים בעולם", קובע ד"ר חננאל רוזנברג מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל.
רוזנברג הוא מבכירי החוקרים בישראל בתחום הטלפונים הסלולריים, ובימים אלו מתפרסם בכתב עת מדעי מחקר רחב היקף שערך על סרבני סלולר יחד עם קליה ווגלמן־נתן, דוקטורנטית מאוניברסיטת מישיגן. "כחוקר תקשורת הנושא מאוד סקרן אותי, בפרט ההשפעות הפסיכולוגיות והחברתיות של הסמארטפון", מספר רוזנברג. "יש עיקרון שאומר שככל שהמדיום שקוף ומלווה אותנו בכל חוויות החיים, והשימוש בו הוא אוטומטי, ככה קשה לחקור כמה הוא משפיע על החיים שלך. כפי שאומר הרמח"ל שאפשר להכיר דבר מתוך היעדרו. לכן דווקא דרך תופעת הסרבנים אנחנו מגלים הרבה יותר דברים על הסלולרי מאשר דרך אנשים שמשתמשים בו".
רוזנברג מציין כי תופעת סרבנות המדיה קיימת גם בעולם. "הנושא של סרבנות דיגיטלית קיים בארץ ובעולם בקרב הרבה קבוצות באוכלוסייה, כמו כת האמיש בארצות הברית וההוטרים בקנדה. הם לא אימצו מדיה מסיבות דתיות. יש גם אנשים יחידים שמכל מיני סיבות לא רוצים להיחשף לתכנים מסוימים, ולכן הם דוחים טכנולוגיות כמו טלוויזיה. אבל כשמגיעים לטלפון נייד זה סיפור אחר לגמרי, כי הוא חיוני לתפקוד היומיומי שלנו.
''פרט לכך, אפשר הרי לטעון שאין סיבה אמיתית לסרב, כי אפשר להחזיק רק מכשיר לא חכם ולהשתמש בו בעתות חירום בלבד. אז מדוע האנשים הללו מסרבים להשתמש בו? להגיד 'אני סרבן סלולרי' זה צעד משמעותי, וההשלכות שלו על חיי היומיום הן דרמטיות. במחקר הזה החלטנו ללכת ולמצוא את שני האחוזים של סרבני הסלולר, אנשים שאין להם מכשיר טלפון נייד לא בתיק ולא במגירה. מצאנו עשרות רבות אחרי עבודה מאומצת של חודשים".
מה מאפיין אנשים כאלה?
"רבים מהם אנשים רגילים לכל דבר, חלק עובדים בהייטק ובמקצועות חופשיים. לא כולם אברכים ובני ישיבה או אנשים שמסיבות כלכליות אין להם פלאפון. במחקר שמנו בצד את כל הטכנופובים והתמקדנו באנשים שעשו זאת מתוך החלטה מודעת".
מדוע הטכנופובים לא היו רלוונטיים מבחינתך?
רוזנברג טוען שבנוגע לסלולרי אין כמעט טכנופובים. "כמובן שיש טכנופוב שלא מכניס אינטרנט כי הוא לא מצליח לגלוש, אבל בטלפון נייד זה שונה, הרי קשיש יודע להתקשר בטלפון נייד. יש מכשירי סלולר הכי פשוטים בעולם שמותאמים לגיל השלישי עם מקשים מאוד גדולים. להיות טכנופוב ובגלל זה לא להשתמש בכלל בפלאפון זה דבר לא נפוץ".
מהמחקר עולה שסרבני הסלולר נחלקים לשניים. "אפשר לחלק אותם לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא סרבנים אידיאולוגיים, דהיינו סרבנים לכתחילה ומבחירה, שהם הכי מסקרנים אותי. זו החלטה עקרונית אידיאלית שאנחנו לא רוצים פלאפון. הקבוצה השנייה הם 'המגלים', סרבנים בדיעבד. היה להם פלאפון והם החליטו לוותר עליו לאחר שגילו את החיים בלי סלולר. אחד אחרי השני רבים מהם סיפרו לנו שזה קרה להם בעקבות אירוע כלשהו - הפלאפון נשבר להם, הלך לאיבוד או שהם שכחו אותו באיזשהו מקום. הם עברו כמה ימים בלי הנייד ואמרו לעצמם: את החוויה הזאת אני רוצה לשמר. פתאום הם חוו ימים מרוכזים עם הילדים והרגישו את תחושת החופש והשחרור, ירידת העומס והמתח, הלחץ, הטרדה והסחות הדעת".
לעומתם, ההחלטה אצל האידיאולוגים היא החלטה מודעת ולכתחילית. "מדובר לא רק באידיאולוגיה נגד הטלפון הסלולרי, אלא באמירת מחאה נגד העולם הדיגיטלי. זו הצהרה נגד השתלטות הטכנולוגיות על החיים. בעיניהם הסלולר הוא סמל שהם תולים בו את כל המשמעויות שהם מאמינים בהן. כמו שאצל בני נוער סמארטפון חדש הוא סמל סטטוס, אצל האידיאולוגים הללו היעדר סמארטפון הוא סמל סטטוס - 'אני לא מאלה שיש להם פלאפון'".
למה שלא יחזיקו פלאפון כבוי לעת חירום?
"האידיאולוגים מתנגדים לזה. הם אומרים: 'אני לא רוצה להיות בעלים של המכשיר הזה, אני לא רוצה להיות חלק מהמשחק והשיגעון הטכנולוגי'. המגלים, לעומתם, אומרים לך: הפלאפון הוא פיתוי, אתה צריך לשאת איתך פיתוי של הסחת הדעת, שכל הזמן יכולים לתפוס אותך ומצפים ממך להיות זמין, והם לא רוצים את זה. הם עושים את זה כי הם מבינים שכדי לשמור על שפיות צריך להתנתק מהמכשיר עד הסוף. לסמארטפון מתמכרים והוא לא נותן חופש וחוויית חירות, הם מפחדים ממנו ולא רוצים את הפיתוי. יש אמירה יפהפייה של רבי נחמן, שאפשר להתבודד גם כשאתה בתוך קהל גדול. פעם יצאו למדבר כדי להתנתק לגמרי, האנשים האלה מנסים להכניס את המדבר לתוך החיים שלהם. לחוות את חוויית השחרור שלהם כשהם בבית, גם בתוך עולם שכולו מחובר. זאת חוויה שאיבדנו".
התופעה הזאת מתרחבת או מתמעטת?
"היא לא מתרחבת", קובע רוזנברג. "אדרבה, היא הולכת וקטנה, כך רואים בכל הגרפים. בפרספקטיבה רחבה יש כאן ציר, מצד אחד שימוש מלא ומצד שני ציר של הסרבנים. באמצע נמצא הרוב, הניסיון של האנשים לפתח כל מיני פרקטיקות כדי לשלוט בהיצע של העולם הדיגיטלי. אנשים הרבה יותר מודעים לצורך להגיע לשליטה ולהיות שפויים בעולם דיגיטלי. יש אנשים שמוחקים אפליקציות, משתיקים קבוצות ווטסאפ, מכבים את המכשיר לכמה שעות או מניחים אותו עמוק בתיק, למרות שרובם עדיין יחזיקו חשבון פייסבוק או אינסטגרם".
בקרב הרוב שמנסה לנווט את השימוש במכשיר, התחום של הקפדה על הרווחה הנפשית תופס יותר ויותר מקום בשיח. "מדובר בתחום חם במחקר ובקרב מפתחי האפליקציות", מספר רוזנברג, "אנחנו רואים אפליקציות של ניהול והגדרת הזמן, ואצל בני נוער זה נפוץ יותר ויותר. כולם מבינים שהמדיה היא צונאמי ענקי ששוטף אותנו. בהתחלה כולם בהלם, אבל אחר כך הם שואלים את עצמם איך בונים סירות ורפסודות בתוך הצונאמי כדי לחיות את החיים שלי, לנהל את הזמן והשפיות שלי. יש על כך גם יותר הרצאות ופודקאסטים. יש בשורות ויהיו בשורות. נוצרה אופנה של שליטה טכנולוגית, אצל מבוגרים וגם אצל בני נוער".
האחריות עוברת לתלמידות
ובחזרה לשטח, אל הסרבנים. "היום בלתי אפשרי לעשות העברה בבנק או לשלם על חניה בלי סלולרי. בכל מקום יש סימון כחול־לבן, אין איפה לקנות כרטיסים וצריך לשלם את החנייה בפנגו. ויש עוד דוגמאות", משתפת א', מורה באולפנה בשומרון. "אבל אני לא מוכנה להיות שפוטה של הפלאפון. היום נוצרה מציאות שאדם שלא מחזיק את המכשיר הכי פשוט, מאוד קשה לו להתנהל ברחוב. למי שגר בעיר אולי יותר קל להתנהל בלי פלאפון, ביישוב זה יותר קשה. כמה פעמים לא הצלחתי להיכנס ליישוב מסוים כי צריך להתקשר למישהו שיפתח את השער. נתקעתי לא פעם מחוץ לשער וחיכיתי זמן רב עד שמישהו בא".
המורות בצוות והתלמידות יודעות שאפשר להשיג אותה בטלפון ובמייל. "אני מאוד זמינה במייל, אני טורחת לדעת כל מה שקורה. כששולחים הודעה בווטסאפ מחכים לתשובה מיידית, ולכן הרבה מורות קורסות בגלל שטויות כי אין להן שקט, העבודה אצלן היא כל הזמן בווטסאפים". היא גם מסבירה את הסכנה הטמונה בהודעות הללו: "כשאתה כותב בווטסאפ, אף אחד לא יודע באיזה טון כתבת. במייל אתה שוקל יותר, אתה מתיישב מול המחשב. גם שם יכולות להיות טעויות, אבל יש לך דקה לחשוב. אני ממשיכה לחנך בלי ווטסאפ ועם מייל, והגעתי לכולם, כולל ההורים. אני יותר מתקשרת בטלפון. זה יותר יפה להתקשר ולשאול מה שלומך מאשר לשלוח הודעה בווטסאפ".
איך מארגנים ככה אירוע כיתתי?
"אני נותנת לבנות אחריות ואומרת להן שיחזרו אליי. גם לגבי עבודות בכיתה, יש לי אשת קשר בכל כיתה, אני מעבירה חומרים והשיעורים מתנהלים היטב. העברתי את האחריות לתלמידות. למה אני, המורה, צריכה לעשות את זה? כל הרעיון שלי זה להצמיח את התלמידה, שהיא תדע להתמודד. למה אני צריכה להיות בייביסיטר? אני מלמדת מכיתה ז' והלאה. ילדה בת 13 לא יכולה לקחת על עצמה ארגון אירוע? זה נקרא לשחרר ולהצמיח".
התלמידות לא מתמרמרות?
"כולן יודעות שזאת אני וגמרנו", היא אומרת נחרצות. "אני זמינה במייל, יש לי שעות קבלה לפגישה ואפשר להתקשר אליי בשעות שבהן אני יכולה לדבר. לפעמים הורים לא רוצים לדבר על הצרות של הילדים בשעות העבודה שלהם. אמא אחת התלוננה בפניי: 'אבל אני עובדת בבוקר', אמרתי לה: 'כן, גם אני'. לא חינכתי פחות טוב בדרך שלי, אני יכולה להראות לך מכתבי תודה בסוף שנה. אנשים מבינים שאתה אוהב אותם".
גם י', מחנך בישיבה תיכונית תורנית, לא מתרגש מהשינויים הטכנולוגיים ומנהל כיתה וחיים בלי פלאפון. "איך הסתדרנו לפני שלושים שנה?", הוא שואל בתמיהה. "אם אני באמצע שיעור, אני בלאו הכי בלי פלאפון. אם אני בבית, אפשר להרים טלפון או לשלוח מייל. אין פה סיפור מיוחד למה אין לי. יש אנשים כמוני ששמחים בזה. זה נותן לי בריאות הנפש ובעיקר פנאי ללמוד תורה. לך יוצא ללמוד לפעמים? גם אני משתדל".