ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

אחד הנושאים המרכזיים שבאמצעותו מצליח השמאל הרדיקלי במדינה להתנחל בלב הקונסנזוס היהודי־ישראלי הוא המאבק באלימות נגד נשים. הארגונים הפמיניסטיים אשר מכתיבים את הכיוון למאבק החברתי הזה פועלים בתמיכתם הכספית, הארגונית והאידיאולוגית של גורמים אחרים, בראש ובראשונה הקרן לישראל חדשה. את העובדה הזאת יש לציין שוב ושוב, גם אם היא כבר צוינה פעמים רבות, כי זו האמת: המימון של הארגונים המבקשים לשנות את תודעת העם היושב בציון בא במידה רבה מגורמי חוץ שהשקפתם על כלל הנושאים המעסיקים את החברה הישראלית היא ממרצ ושמאלה.

היות שאין אדם שירצה להיות חשוד באדישות לסבלן של נשים, האלימות נגד נשים משמשת לארגונים הפמיניסטיים פלטפורמה נוחה להציע את הפתרון שלהם: פירוקה של החברה הפטריארכלית המדכאה, שהיא לפי תפיסתם שורש כל רע. תפיסה שמקורה, כידוע, בחוגים ניאו־מרקסיסטיים.

רוב ארגוני הנשים בארץ נשאבים לתוך הנרטיב הפמיניסטי השקרי אשר מצייר את החברה הישראלית כחברה פטריארכלית מדכאה. הכניעה לנרטיב הזה ניכרת בכל שדרות החברה הישראלית־יהודית, מנשיא המדינה עבור לנשיאת בית המשפט העליון וכלה בחלק גדול מאנשי התקשורת. רובם ככולם התגייסו לחזית אחת כדי למנוע את הרצח הבא של אישה על ידי בן זוגה. אולם חשש זה כל כך רחוק, בפרט בחברה היהודית בארץ, עד שהמסקנה הבלתי נמנעת היא כי מאחורי הדאגה המוחצנת לשלום הנשים עומדת אידיאולוגיה שמאלנית רדיקלית.

לפני שאוכיח את חוסר הפרופורציה בין המציאות ובין אווירת המלחמה שמחוללים כאן הארגונים הפמיניסטיים, אקדים ואומר את מה שאמור להיות מוסכם על כולם: מקרים בודדים, טרגיים ככל שיהיו, אינם יכולים לעמוד במקום נתונים סטטיסטיים מוצקים. רק הסטטיסטיקה יכולה ללמד אותנו אם מדובר במקרים יוצאי דופן או במכת מדינה המצריכה קמפיינים עתירי תקציב שנועדו לשנות את פני החברה.

אז הנה כמה נתונים סטטיסטיים: באתר הדיגיטלי של עיתון 'הארץ', שאיננו חשוד על הכחשת רצח נשים, נמצא אוסף נתונים מתעדכן על נשים שנרצחו מ־2011 על ידי קרוב משפחה מדרגה ראשונה, כולל בן זוג או בן זוג לשעבר. המספר הכולל בעשר השנים האחרונות עומד שם על 183, אבל לאמיתו של דבר הוא גבוה קצת יותר ומתקרב ל־190 (המקרים האחרונים טרם עודכנו באתר). בשורה התחתונה יוצא שהממוצע השנתי של נשים שנרצחו על ידי קרוב משפחה מדרגה ראשונה בעשר השנים האחרונות עומד על קצת פחות מ־19. אין מגמת עלייה, ובהתחשב בגידול האוכלוסייה מאז 2011 יש למעשה מגמת ירידה (יצויין כי במדינות אירופה ובארצות הברית המספרים, ביחס לאוכלוסייה, גבוהים פי שלושה). רק חלק מהרציחות (58 אחוזים) בוצעו על ידי בן הזוג או בן הזוג לשעבר, והשאר (42 אחוזים) בוצעו על ידי קרובי משפחה אחרים (לפעמים נשים!).

עוד עולה מהנתונים שפחות מרבע מהנשים שנרצחו הן יהודיות ישראליות ילידות הארץ, ובהתאם לכך פחות מרבע מהרוצחים הם יהודים ישראלים ילידי הארץ. שאר הנרצחות הן ערביות ישראליות (יותר מ־40 אחוזים מהנרצחות והרוצחים), עולות מארצות מצוקה כמו חבר העמים ואתיופיה וכן תושבות זרות. בשנתיים האחרונות (2019—2020) נרצחו ארבע נשים יהודיות ישראליות ילידות הארץ על ידי בני זוגן, בתוכן המקרים המזעזעים של מיכל סלה (2019) ומאיה וישניאק (2020) שנסקרו בתקשורת בהרחבה. מקרים נוראים אלה אינם מצדיקים קמפיין ארסי נגד הגבר היהודי־ישראלי האלים ונגד החברה היהודית־ישראלית הפטריארכלית שנדרשת לשנות את ערכיה ואת מסריה החינוכיים. ממש לא. אולם מכלל לאו נשמע הן: רצוי לטפל באופן ממוקד ומקצועי באוכלוסיות הבעייתיות.

גם באשר למקלטים לנשים מוכות יש מספרים קשיחים, וביניהם העובדה שרק 13 אחוזים מהנשים השוהות במקלטים לנשים מוכות הן ישראליות ותיקות (משום מה התחקירים התקשורתיים מתמקדים דווקא בהן). באשר ל־200,000 הנשים המוכות בישראל, מספר שמופיע שוב ושוב בתקשורת כנתון מאומת שאין עליו עוררין, מדובר במספר דמיוני שאין לו כל אחיזה במציאות.

בסקר בינלאומי בשם “Global Wealth Migration Review” שנערך בשנת 2017 על ידי חברת הייעוץ New World Health בין 90 מדינות בעולם, מככבת ישראל במקום השמיני בבטיחות הנשים, לפני ארצות הברית ולפני כל מדינות מערב אירופה (מלבד מונקו, מלטה ואיסלנד). תמיד יש מקום לשיפור, אבל מותר גם לפרגן. בהשוואה לשאר מדינות העולם מצבנו טוב, אפילו טוב מאוד. היות שלפי נתוני משטרת ישראל מספר התיקים שנפתחו על אלימות בין בני זוג גדל בשנים 2017—2019 בחמישה אחוזים (בזמן שאוכלוסיית ישראל גדלה באותה תקופה בכארבעה אחוזים), אפשר לומר שהמצב לא השתנה משמעותית מאז שפורסם הדו"ח הנ"ל.

מהנאמר לעיל עולה שהגבר היהודי, יליד הארץ ובוגר מערכת החינוך היהודית־ישראלית, רחוק כשמיים מארץ מהתדמית האלימה שמנסות לשוות לו הדוברות הנרגשות בהפגנות הפמיניסטיות הנאבקות באלימות נגד נשים בלב תל אביב. הפגנות אלו מבקשות לכפות עלינו מציאות וירטואלית שאין לה כל אחיזה במציאות הריאלית. הנתונים שהובאו לעיל אינם מפריעים לארגונים הפמיניסטיים לטפטף למוחנו הלוך וטפטף שהגבר היהודי־ישראלי זקוק בדחיפות לחינוך מחדש.

ניפוח סוגיית האלימות נגד נשים הוא חלק ממכלול גדול יותר. השמאל הרדיקלי בישראל, שהישגיו בבחירות דמוקרטיות שואפים לאפס, מקדם את מטרותיו במוקדי שלטון שאליהם יד הבוחר לא מגיעה: בפקידות הגבוהה במשרדי הממשלה, בהנהלת האוניברסיטאות, במערכת המשפט, במערכת החינוך, בתקשורת ועוד. מתברר שכדי לנהל מדיניות של שמאל לא צריך להחליף את העם. יש מסלול עוקף עם. עם זאת, במדינה דמוקרטית אי אפשר להתעלם מרצון העם לאורך זמן. אשר על כן, האסטרטגיה ארוכת הטווח של גורמי השמאל שואפת לקדם שינוי תודעתי בציבור הרחב. הטקטיקה להוביל לשינוי שכזה היא הטקטיקה שבה נקטה התעמולה המרקסיסטית מאז היווסדה: לצייר את המצב החברתי הקיים כשחור משחור, רווי אי צדק ואלימות, ולהציע את מרכולתה כדי לתקנו.

אין שום סיבה מדוע העם היושב בציון יתפתה לקבל במסווה של מאבק באלימות נגד נשים את מה שהוא מסרב לקבל בבחירות – תפיסת עולם ניאו־מרקסיסטית אשר מקדמת את הצגתה השקרית של החברה היהודית־ישראלית כחברה אלימה. עלילת הדם שמעלילה התנועה הפמיניסטית הרדיקלית על הגבר היהודי־ישראלי היא שקר שאין לו רגליים. צעקות השבר של התעמולניות הפמיניסטיות והאיבה הארסית שהן זורעות בין אדם לחברתו לא ישנו את העובדה שהגבר היהודי־ישראלי הוא אחד היצורים הפחות אלימים בעולם.