"אסתר הייתה באמת מלכה", כך מגדירה הרבנית אורה עוזיאל את שכנתה מזה עשרים שנה, עד ליום ראשון האחרון.
לא רק עמידתה הזקופה של אסתר הורגן הי"ד הקנתה לה את הדימוי של מלכה, אלא גם התנהלותה בכל תחומי החיים. "האחיזה במציאות הייתה משהו שמאוד אפיין אותה", ממשיכה עוזיאל לספר, "מצד שני היו לה עיניים לעניינים רוחניים ועליונים יותר. עם התבלין שלה, בדרך שלה".
התבלין הזה של הורגן כלל לא מעט רכיבים: חיבור לטבע, חוש אומנותי, אהבת הארץ ולב פתוח לכל אדם. כל אלה ועוד צפו ועלו השבוע בשורות ההספדים שנכתבו על מי שנרצחה באכזריות ביער הסמוך ליישוב מגוריה טל מנשה בצפון השומרון, כשיצאה לאחד מהטיולים הקבועים שלה בחורש השומרוני הירוק שכה אהבה.
אל טל מנשה הגיעו הורגן ובעלה בנימין אחרי שנות חיפוש לא קצרות. שניהם עלו מצרפת, כל אחד בנפרד, ועשו את המסלול עד לאקדמיה. אסתר למדה במכון אורה לאחר שעלתה לישראל לבדה בגיל 18, ומשם המשיכה ללימודי אומנות במכללת אמונה. לאחר נישואיהם, השתייכו לקהילת העולים מצרפת שהתקבצה סביב הרב אליהו זייני בחיפה.
אחרי תחנות נוספות בנשר ובמורשת שבגליל, בחרו השניים לקבוע את ביתם בטל מנשה. "זו בהחלט לא הייתה בחירה של נוחיות", מספרת עוזיאל, "הם היו צריכים לבלות שעות ארוכות בנסיעות לעבודה ובכלל. אבל הם אהבו את הטבע, את השומרון ואת החברה והקהילה כאן כסביבה ערכית לילדיהם".
עוזיאל היא רעייתו של רב היישוב, הרב ראובן עוזיאל, והייתה מבוגרת מהורגן בעשור. הרקע הצרפתי של השתיים חיבר ביניהן, ועם השנים גילו המשפחות עד כמה עמוק המכנה המשותף. אסתר התגלתה כאישה בעלת חוש אסתטי מפותח מאוד, אולם כפי שהעידה עליה אחת מחברותיה, החוש הזה ניכר אצלה לא רק בהופעה החיצונית ובעיצוב המושקע של הבית.
"האומנות של אסתר הייתה למצוא יופי בתוך האנשים", אמרה. גם עוזיאל מעידה על כך: "הייתה לה עין טובה על אנשים, היא קיבלה כל אחד בסבר פנים יפות, מכל הלב". בשנים האחרונות הכשירה עצמה מקצועית לסייע גם לאחרים למצוא את היופי שבתוכם, ועבדה כמאמנת אישית. "היא עסקה במיליון דברים, ועשתה כל אחד מהם בצורה מושלמת. היא הייתה אם לשישה וסבתא לשניים, והייתה מסורה למשפחה עד הסוף. הייתה גם אמא וגם סבתא, גם אשת פנים וגם אשת חוץ. ממש מלכה".
היישוב טל מנשה לא חווה אירועי טרור מזה 28 שנים. הרצח שאירע השבוע טלטל את הקהילה השלווה, שרגילה לראות בטיולים ביער העוטף אותה חלק אינטגרלי משגרת החיים. "ברור שהיישוב עובר טלטלה, זו טראומה", אומרת עוזיאל, "אבל זה לא ימנע מאף אחד מאיתנו להמשיך לעשות הליכות. יש לנו גב חזק מהמועצה שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. נמשיך לגדל פה ילדים ונכדים ולהתהלך בשבילי הטבע מסביב ליישוב".
אבולוציה של רדיפה
אסתר הורגן הי"ד הייתה הקורבן הראשון שגבה השבוע הזה מיושבי ההר. למרבה הצער, האופן האכזרי שבו נרצחה לא היה מקרה תקדימי בתולדות הטרור הפלשתיני נגד יהודים. אולם מותו של הקורבן השני השבוע, שנהרג גם הוא בהקשר של המאבק על האחיזה ביהודה ושומרון, יצר תקדים מבהיל ומסוכן בתולדות יחסי הממסד והמתיישבים.
המרדף הקטלני של בלשי ימ"ר ש"י, שהסתיים במותו של אהוביה סנדק הי"ד ובפציעתם של חבריו, היה נקודת קצה בלתי מתקבלת על הדעת של תהליך זילות המתרחש מזה כמה שנים נגד הקבוצה המכונה נוער הגבעות. חציית הקו האדום המשמעותית הראשונה הייתה לפני כחמש שנים, בפרשת העינויים של החשודים בהצתה בדומא. ההתעללות הפיזית בעצורים, שלילת הזכויות הבסיסיות כמו מפגש עם עורכי דין ותנאי כליאה חמורים כאשר בפועל אין חומר ראיות מוצק נגדם – כל אלה היוו הפרה בוטה של זכויות אדם ואזרח בידי השב"כ.
אולם למעט המעגלים הקרובים של החשודים, שעמלו כדי להביא לתודעה הציבורית את התקדים החמור, הפרת הזכויות עברה בשקט אדיש במקרה הטוב ובהזדהות עם טענות השב"כ במקרה הגרוע.
השבוע נכתב בסאגה הזאת פרק נוסף, אשר ממחיש שוב כי מישהו בקודקודי המשולש משטרה־שב"כ־פרקליטות סימן את המטרה והעובדות אינן מעניינות אותו, ככל שמדובר בנערים שקווצות שערותיהם ארוכות מהממוצע. א', שהיה קטין בעת שנעצר בחשד לביצוע ההצתה בדומא, עבר עינויים קשים, עינויים שגרמו לו לבצע ניסיון התאבדות שכשל. ההודאות שהוצאו ממנו בסוף החקירה נפסלו בידי בית המשפט, וכתב האישום המתוקן נגדו כולל אישומים בגין מעשים אחרים, חמורים פחות.
מבחינה משפטית הוא נותק מכל קשר לאירוע בדומא, אולם בשב"כ ובפרקליטות התקשו להסיר את ידיהם מהנער שאמור היה להחזיק את תיק הדגל שפתחו, והמשיכו לרדוף אותו משפטית ומנהלית. כששוחרר למעצר בית לאחר כשנתיים וחצי בכלא, הושתו עליו תנאים דרקוניים במיוחד שלא אפשרו לו מרחב תנועה ותקשורת אנושית מינימלית. ברמה המשפטית הם התעקשו על סעיף המאשים אותו בחברות בארגון טרור, מה שמחמיר את כתב האישום.
בבית המשפט ביקשו מהמדינה למתן את הדרישות, ולהניח לצעיר שהפך בינתיים לבגיר ועבר תהליך שיקום. מבחינת השופטים בבית המשפט המחוזי אפשר היה לסיים את הפרשה בעבודות שירות, אולם בפרקליטות התעקשו על הסעיף המחמיר. א' ערער לבית המשפט העליון על הסעיף ועל חומרת העונש, מה שמאריך את עינוי הדין שלו לתקופה לא ידועה בנוסף לשנים הקשות שכבר טעונות על גבו.
א' החליט שהוא רוצה להמשיך בחייו ולצאת לחופשי בכל המובנים. הוא הבין שהמערכת לא מתעניינת בצדק, לא בעובדות, לא בזכויות שלו ולא בצעדים הרבים שעשה לקראתה. כדי לזכות לחותמת כשרות אזרחית הוא עבר תהליכים רבים, בהם השתתפות בסדנאות ובקבוצות של שירות המבחן, לימודים במכינה קדם־צבאית ותהליך שיקומי.
"השתניתי", העיד על עצמו השבוע, אבל מבחינת הצד השני הוא עדיין נער גבעות, וככזה אינו ראוי אפילו לשיקול דעת מחודש בעניינו. א' נכנס ביום שני השבוע מרצונו לכלא איילון לריצוי עשרת חודשי המאסר שנותרו לו לאחר ניכוי התקופה שכבר עשה בכלא. הוא הסביר כי הוא מעדיף לסיים עם המאסר בהקדם ולצאת לחיים, ולא להמתין לתהליך משפטי אינסופי בערעור שמותיר אותו תלוי באוויר.
"עברתי עינויים מאוד קשים, פגעו בי נפשית ופיזית, גרמו לי לפוסט טראומה שתמשיך איתי", אמר עם כניסתו לכלא, "החלטתי שאחרי חמש שנים של עינוי דין, ההתעללות הספיקה לי ואין לי כוח לזה יותר. אני רוצה לסיים עם זה, אני רוצה לחזור לחיים נורמליים, להקים משפחה". א' הביע את תקוותו כי שופטי העליון יקבלו את הערעור במהלך ריצוי המאסר. "אני מקווה שכל מי שנוגע בפרשה יראה את הסבל והעינויים שעברנו, אני ועוד אנשים, ושהאמת והצדק ייצאו לאור".
אבולוציית רמיסת זכויותיהם של מתיישבי הגבעות הגיעה לשלב הבא לפני יותר משנה עם הטלת ענישה קולקטיבית על משפחות גבעת 'קומי אורי' ביצהר. עימותים שהיו בין כוחות צה"ל והמשטרה ובין צעירים שעסקו בפיתוח הגבעה ובבנייתה הובילו להחלטה דרקונית וחסרת תקדים להטיל מצור על חייהן של המשפחות הצעירות בגבעה. המשמעות: רק תושבי הגבעה רשאים לעבור את נקודת הבידוק של מג"ב שהוצבה בכניסה אליה, וגם זאת פעמים רבות תוך עיכוב של נשים הרות עם ילדים קטנים או פגיעה פיזית אלימה בגברים. יותר משנה שהורים אינם יכולים לבקר את ילדיהם ונכדיהם המתגוררים בגבעה, זוגות שצריכים לצאת אינם יכולים להביא לביתם בייביסיטר, ואם ישנה תקלה בתנור הגז, למשל, אי אפשר להזמין טכנאי.
בישראל הקונספט של ענישה קולקטיבית נפסל פעם אחר פעם, משפטית ומוסרית, גם כשהדבר נגע למעגלים קרובים של מחבלים. דוגמאות לא חסרות: לפני כשנתיים פסל בג"ץ מדיניות של שר הביטחון לאסור מעבר נשים מעזה לישראל לצורך קבלת טיפולים רפואיים מצילי חיים בשל היותן קרובות משפחה מדרגה ראשונה של אנשי חמאס.
הטעם לפסילה: ענישה קולקטיבית. גם הריסת בתי המחבלים, צעד הרתעתי ביטחוני מובהק שמתמסמס פעם אחר פעם בידי שופטי בג"ץ, זוכה לביקורת חריפה בשל היותו ענישה קולקטיבית לא מוסרית כביכול כלפי בני משפחת המחבל המתגוררים בבית. הכלי של מצור שימש בידי צה"ל רק בעתות מלחמה או במסגרת מאבק בטרור בעזה, ג'נין או לבנון, בנסיבות ביטחוניות מובהקות.
המצור ב'קומי אורי' אינו עונה לאף אחד מהקריטריונים שאולי מצדיקים את קיומו של הכלי הזה. שלטונות הצבא לא הצליחו לקשר את המשפחות לעימותים שהתרחשו באזור, מה שהופך את הענישה הקולקטיבית שלהן להתנכלות מיותרת. המצור אינו נדרש מבחינה ביטחונית כזו או אחרת, ומשמש בידי מפקדי הגזרה רק ככלי לענישה ולנקמנות.
בחודשי המצור הארוכים שחלפו לא זכו תושבי הגבעה לגיבוי ציבורי בגין הפרת זכויותיהם הבסיסיות. נהפוך הוא, בכל פעם שעלה המקום לכותרות בעקבות פרובוקציות של כוחות מג"ב, נשמע היטב רק קולה של מקהלת המגנים את הפוגעים בלובשי המדים, בלי שום התייחסות למציאות הבלתי אפשרית שבה חיות המשפחות, שכאמור אינן קשורות לאירועים הללו.
השתיקה הציבורית והאדישות לנוכח שחיקת זכויות האדם הבסיסיות של מתיישבי הגבעות, בליווי גינויים מתוזמרים והוקעות פומביות נגדם, מעניקה לגורמי האכיפה לגיטימציה לחצות בכל פעם את הקו האדום הבא. הריגתו של אהוביה סנדק צריכה להיות פעמון אזהרה מדמם גם למי שבימים כתיקונם לא יושבים לקפה עם נערי גבעות. כל עוד לא תוקם ועדת חקירה רצינית לבדיקת האירוע, הדם יישאר על הידיים של כולנו.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com