אוזלת ידינו שפכה את הדם

טובי לוחמי צה"ל חוששים מהפרקליטות הצבאית ומהססים להפעיל את נשקם. רצח אסתר הורגן הי"ד הוא תוצאה של העדר הרתעה

עמנואל שילה , י' בטבת תשפ"א

אוזלת ידינו שפכה את הדם-ערוץ 7
הריסת בית מחבל. ארכיון
צילום: נאסר אשתיה, פלאש 90

1

כל המדינה הזדעזעה מהרצח הנפשע של אסתר הורגן הי"ד ביער ריחן הסמוך ליישוב טל מנשה בצפון השומרון. אי אפשר שלא להתחלחל מרצח של אישה שוחרת טוב, אם לשישה, שיצאה אל האוויר הבריא והנוף המוריק ונרצחה באכזריות סדיסטית בידי מחבלים רוצחים, בני עם שרצח של חפים מפשע הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלו ומהאתוס הלאומי שלו.

למרבה הצער והכאב, גם אי אפשר לשאוב נחמה פורתא מהמחשבה שכאשר הרוצחים ייתפסו ייעשה בהם דין צדק. עונש המוות שהם ראויים לו אינו נהוג בישראל, ועונש מאסר העולם הצפוי להיגזר עליהם יתקיים בתנאי הקייטנה וחממת הטרור שמהווים בתי הסוהר למחבלים בישראל. שלא לדבר על הסכנה המוחשית שהם עלולים גם להשתחרר במסגרת עוד איזו עסקה סחטנית ומופקרת של חילופי שבויים, מסוג העסקה של שחרור אלף מחבלים תמורת גלעד שליט.

המציאות המעוותת הזאת לא רק פוגעת בצדק ומעוררת תחושת עוול מרתיחת דם. היא גם מונעת הרתעה, ובכך מאפשרת את הרצח הבא.

אי אפשר להצמיד מאבטח צמוד לכל יהודייה או יהודי שיוצאים לריצה או לטיול, אבל אסתר הורגן הי"ד הייתה יכולה להיות מוגנת ושמורה הרבה יותר אילו ידעו רוצחיה שבבית המשפט הישראלי מצפה להם עונש מוות. וגם אם מוחם נשטף בהסתה אסלאמיסטית שבזה לערך החיים ומטיפה למות שאהידים, קרוב לוודאי שהרוצחים הללו, חיות היער הטורפות שרוצצו את ראשה של אסתר באבנים, היו נרתעים אילו ידעו על מחיר ודאי ומיידי של הרס בית והגליה שייגבה ממשפחתם.

אבל מסורת רבת שנים שהנחילו שופטי בג"ץ שמרחמים על אכזרים ומתאכזרים לרחמנים הציבה מכשולים מוסרניים בפני הרתעה אפקטיבית. הגליה כאמצעי הרתעה כבר לא מתבצעת כלל, ואילו הרס בתי המחבלים מוזער למימדים הרבה פחות מרתיעים, גם במקרים המועטים שבהם השופטים מואילים לאשר אותו לאחר תהליך ארוך ונפתל שמעכב ומקליש את האפקט ההרתעתי.

2

תנאי המאסר של מחבלים בכלא הישראלי הם שערורייה בפני עצמה. כדי למנוע מחאות והתפרעויות של המחבלים האסורים, שלטונות בתי הכלא נוקטים בדרך הקלה של כניעה לדרישותיהם ומתן הטבות ותנאי לוקסוס. אילו ישראל הייתה משקיעה מאמץ, תכנון ומחשבה בהפיכת קייטנות המאסר לנעימות הרבה פחות, סביר להניח שגם בהיעדר עונש מוות ניתן היה להשיג ענישה הרבה יותר מרתיעה.

במקום זאת המחבלים הרוצחים מוחזקים בתנאים שמאפשרים להם לצאת מהכלא כשהם טעונים בתעמולת הסתה וחמושים בידע מקצועי שהופך אותם למכונות רצח משוכללות עוד יותר, שלא לדבר על כך שתנאי מאסרם הנוחים אף מאפשרים להם להוציא מהכלא הוראות לפיגועים.

ובעוד מערכות הצדק הישראליות מועלות בתפקידן למגר את הרשע, נמשכת גם אוזלת היד הממשלתית אל מול הרשות הפלשתינית אשר מעודדת ומתמרצת את הרוצחים בתשלום משכורת נדיבה להם ולבני משפחותיהם - תמיכה שהופכת את ההצטרפות לתעשיית הרצח למקור הכנסה משתלם ביותר. החלטות הממשלה להטלת סנקציות כלכליות על הרשות הפלשתינית בשל תמיכתה הכלכלית במחבלים אינן מתבצעות, כי אוי לנו אם נרגיז את השליט אבו־מאזן וממשלת הרשע שלו.

3

אירוע השלכת בקבוק תבערה לעבר חייל מגדס"ר גולני סמוך ליישוב קדומים במרכז השומרון, יום לפני הירצחה של אסתר הורגן בצפון השומרון, הוא המחשה ברורה מאוד ומביכה מאוד של הבלבול ואובדן ההרתעה שמדינת ישראל וצה"ל נתונים בהם. בגדס"ר גולני משרתים לוחמים מובחרים, אמיצים ומיומנים, אבל ההכשרה הטובה ביותר לא תועיל לחייל שמרגיש כי ידיו כבולות באמצעות הוראות פתיחה באש בלתי אפשריות, מבלבלות ומנותקות מהמציאות המעשית בשטח.

כאשר מעל לראשם מרחף איום בחקירה והעמדה לדין בידי מערכת שיפוט צבאית אשר לוקה בתפיסה מוסרית משובשת, אין פלא שמיטב לוחמינו נותרים חסרי אונים. היתרון העצום של חיילינו במיומנות ובאמצעי לחימה נותר חסר תועלת כשהם עומדים מול אויב שלמד לנצל את החולשה הערכית והתודעתית שהיא נחלת קברניטי צה"ל כבר עשרות שנים.

הצלחת המחבל שניסה לשרוף באש את חייל צה"ל לברוח ללא פגע מזירת הפיגוע היא בושה ושערורייה. אין ספק שבמציאות נורמלית החייל, שאין לפקפק ביכולותיו המבצעיות, היה צריך לירות ללא היסוס במחבל הנמלט. אבל הרמטכ"ל אביב כוכבי ושאר בכירי צה"ל יעשו טעות חמורה אם ירחצו בניקיון כפיהם, יסכמו את האירוע ככשל מקומי ויטילו את מלוא האחריות על החייל המהסס ועל מפקדים בדרג נמוך, במקום לטפל בכשלי המערכת שהחייל הספציפי הוא עוד קורבן שלהם.

עדויות מטרידות מהשטח ומסמכים צבאיים שדלפו לרשת מלמדים כי הוראות הפתיחה באש, לפחות בחלק מהמקרים, אוסרות על חיילינו להגיב באש על יידוי בקבוקי תבערה. גם בהודעות צה"ל שפורסמו בעקבות האירוע נאמר כי היה על החייל לבצע על המחבל הנמלט "נוהל עצירת חשוד", כלומר לבזבז זמן יקר בצעקות וביריות אזהרה במקום להרוג מיידית את מי שרק לפני שנייה ניסה להצית אותו באש.

באתרי חדשות בערבית וברשתות החברתיות יכולים צעירים פלשתינים לצפות יום יום באירועי השלכת בקבוקי תבערה על רכבים ממוגנים של צה"ל, שלא זוכים להתייחסות מחמירה. הם יודעים שידי החיילים והמפקדים כבולות בהוראות הפרקליטות הצבאית והדרג הבכיר, ולכן גם יודעים שטובים סיכוייהם לצאת בלא פגע. ככה לא בונים חומת מגן. בדרך הזאת אי אפשר ליצור הרתעה שתספק מעטפת הגנה לחיילים הניצבים בעמדה, או לאזרחים שבשגרת יומם יוצאים לטיול תמים בשמורת טבע סמוך לביתם.

אם הממונים על ביטחוננו במערכת הפוליטית ובמערכת הצבאית לא יפיקו לקחים ולא יובילו לשינוי מערכתי כולל, שינוי שיסיר את התמריצים לטרור וייצור הרתעה, הם לא יוכלו גם לאחר הרצח הבא לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה.

4

החולשה וההססנות מול הטרור הערבי מתבלטות שבעתיים לנוכח נחישות היתר שגילו שוטרי ימ"ר ש"י נגד נערים יהודים שנחשדו על ידם בהשלכת אבנים על ערבים. אין להקל ראש בחומרתה ובמסוכנותה של השלכת אבנים, אבל מעשה כזה אינו מספק הצדקה להתנהלות משטרתית מסכנת חיי אדם שאכן נגמרה הפעם באסון נורא – ובטח לא כשמדובר בחשד בלבד. כל הסימנים מלמדים על ניסיון להוסיף חטא על פשע בהעלמת עובדות ובחיפוי על חומרת המעשים של השוטרים.

במצב שנוצר ברור גם שלמשטרה יש אינטרס להרשיע בכל מחיר את הנערים העצורים, מתוך תקווה לספק אליבי שיקל את חומרת מעשיהם של חבריהם, השוטרים הפוגעים. הפער בין ההססנות הצה"לית מול מחבל ערבי בצומת קדומים ובין הנחישות המשטרתית מול נערים יהודים סמוך להר בעל חצור הוא בלתי נסבל. שלא לדבר על כך שככל שמדובר בתופעה המאוד נרחבת של יידוי אבנים על כלי רכב יהודיים, לא נעשה ניסיון של ממש ללכוד את התוקפים הפלשתינים. העוול המשפטי הזה של אכיפת חוק סלקטיבית, של איפה ואיפה, הוא מרכיב לא מבוטל במוטיבציה של נערים יהודים טובים ביסודם לקחת את החוק לידיהם ולהשיב באבן תחת אבן.

כפי שנחשף בכתבתו של יוני רוטנברג שהתפרסמה כאן לפני כחודשיים, למפקדי ימ"ר ש"י יש סדר עדיפויות משובש שגורם להם להפנות את מירב המאמצים והמשאבים לאכיפת חוק כלפי פשיעה לאומנית יהודית, תוך הזנחת הטיפול בפשיעה הלאומנית הערבית ובפשיעה הפלילית. מדובר בכשל מערכתי שנמשך כבר שנים רבות, פרי מדיניותם של גורמי פרקליטות בכירים, מיהודית קארפ דרך טליה ששון ועד שי ניצן, שהנהיגו אכיפה מפלה ושיטור יתר נגד האוכלוסייה היהודית ביו"ש.

המדיניות הזאת הפכה למציאות מושרשת בדנ"א של מערכות אכיפת החוק ביו"ש, שנדרש שידוד מערכות יסודי כדי להחזיר אותה אל דרך היושר וההגינות ולשקם את אמון הציבור בה. לא מיותר לקרוא לחשבון נפש גם בהתיישבות פנימה על מדיניות של התנערות וגינוי, או לפחות שתיקה ועמידה מנגד, שהיוו מצע נוח לדמוניזציה ולרדיפה של נוער הגבעות בתקשורת, במערכת הפוליטית ובמערכת אכיפת החוק.

5

ומאפליה לאפליה: ממשלת נתניהו חייבת לנצל את השבועות האחרונים שנותרו לה לפני הבחירות כדי לקבל החלטה שתסדיר עשרות יישובים צעירים חסרי מעמד רשמי ביהודה ושומרון. אם המצב המדיני בימי החסד האחרונים של ממשל טראמפ לא ינוצל לשם כך זו תהיה בכייה לדורות.

אי אפשר להשלים עם התעלמות מהדרישה להסדיר יישובים יהודיים שהוקמו ביו"ש בשיתוף פעולה ובאישור של ממשלות ישראל, כשמנגד מתבצעת מתוך מטרות פוליטיות שקופות הסדרה חפוזה של יישובים בדואיים בלתי חוקיים שהוקמו בנגב ללא אישור כלשהו. אנשי הליכוד חייבים להבין שלהיות ימני זה לא רק לשאוף שנתניהו והליכוד יהיו בשלטון. להיות ימני משמעותו לבצע מדיניות ימנית – גם בהתיישבות, גם בביטחון וגם במערכת המשפט.

לתגובות: eshilo777@gmail.com