פסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין לממונות 'ארץ חמדה גזית - קרית גת' כולל מספר קביעות עקרוניות אודות מערכת יחסים הממונית בין מזמין עבודה לקבלן על פי דין תורה.
את התביעה הגיש מזמין העבודה, נגד החברה הקבלנית והבעלים שלה, לאחר שהזמין מהחברה עבודת בניה בשני חלקים. תחילה נחתם חוזה על בניית השלד ובהמשך נחתם חוזה על עבודות פנים.
החוזה נגע לעבודה בלבד ואת החומרים אמור היה לספק המזמין, אולם בפועל חלק מהחומרים הוזמנו ונקנו על ידי החברה (קלקר, בטון ומשאבות הבטון), והמזמין שילם לה על כך סכום מסוים.
מספר ימים אחר חתימת חוזה חלק א' ביקש בעל החברה מהמזמין הלוואה קצרת מועד על סך 150,000 ש"ח בתמורה להנחה על סך 2000 ש"ח מסכום החוזה. למעשה, ההלוואה לא הוחזרה, ומומשה ע"י קיזוז הכספים אותם התחייב המזמין לשלם.
בסיום העבודה נערכה פגישת סיכום בין המזמין לקבלן, בה עלו סיכומי עלויות הבניה. במהלך הפגישה עלתה תביעה מצד החברה הקבלנית לתשלום של סכום גבוה ממה שסוכם בתחילה, עקב עלויות גבוהות מהמתוכנן שהיו לנתבעת בביצוע העבודה. בפגישה סוכם על תוספת של 6,000 ש"ח לתשלום, אך לאחר מספר ימים חזרה בה החברה מהסיכום והצדדים הגישו תביעות הדדיות לבית הדין לממונות.
מחלוקת ראשונה בין המזמין לקבלן התעוררה בנוגע לעלויות הקלקר. המזמין טען שהקבלן הציג לו עלחות מסוימת לקלקר, אותה שילם מיידית. בפגישת הסיכום טען הקבלן שבסך הכל ניסה לעזור למזמין, אך בפועל עלה לו הקלקר סכום גבוה בהרבה, ואף הציג קבלות על כך, ועל כן דרש לקבל תשלום עבור הפער.
במחלוקת זו פסקו הדיינים כי המזמין חייב לשלם לחברה את המחיר בו היא רכשה את החומרים עבורו. הדיינים אף ציינו כי אילו הייתה החברה רוכשת את חומרי הגלם במחיר הגבוה ממחיר השוק, היה המזמין רשאי להתנער מחובתו לשלם לה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן קפב סעיף ג): "טעה וקנה ביוקר אפילו בכל שהוא המקח בטל בין בקרקע בין במטלטלין, שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". אולם במקרה הנוכחי אין טענה כזו ועל כן יש לשלם את המחיר ששולם בפועל.
מחלוקת נוספת התעוררה בקשר לשינויים קטנים שסוכמו בין המזמין למנהל העבודה באתר, שהמזמין סבר שעלותם זניחה ואילו בפגישת הסיכום ביקשה החברה לתמחר כל אחד מהם באופן מלא. עוד טענה החברה שבפועל בוצעה חלק מהעבודה באיכות גבוהה יותר ומחומרים טובים יותר מאלו שסוכם עליהם מלכתחילה;, ועל המזמין לשלם עלות זו כי הוא נהנה מהאיכות הגבוהה יותר בה בוצעה העבודה.
במחלוקת זו נחלקו דעות הדיינים. דעת הרוב סברה שמאחר שהמזמין היה מחושב לאורך ביצוע העבודה, ולא הרשה לעצמו לחרוג מהסכומים שהוקצו לה, הוא אינו חייב לשלם על כל תוספת שלא סוכמה במפורש מראש.
דעת המיעוט סברה כי יש לדון במחלוקת בהתאם להלכה בסוגייה של בניה במקרקעי הזולת ("היורד לשדה חברו"). המזמין אמנם נהנה מהשינויים שעליהם סוכם, ואכן היתה להם עלות. מצד אחד הוא איננו מוכן לשלם את הסכום המלא מאחר שלא הסכים לכך, ומנגד הוא אינו מעוניין שהקבלן יפרק את מה שבנה ויקח את החומרים היקרים. במקרה כזה יש לחייב את המזמין בסכום שאותו היה מוכן לשלם כדי להותיר את המצב על כנו. לדעת המיעוט סכום זה זהה לתוספת על סך 6,000 ש"ח עליה סוכם בפגישת הסיכום בין הצדדים סיכום ממנו חזר בו הקבלן, ועל כן המזמין חייב לשלם סכום זה.
מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים נוגעת לתוקף ההסכמה על תוספת התשלום, מאחר שזו היתה הסכמה בעל פה והצדדים לא ביצעו "מעשה קניין" על פשרה זו. במחלוקת זו פסקו הדיינים בהתאם לפסיקת הש"ך ופוסקים נוספים, לפיה בניגוד לפשרה בבית דין, פשרה המבוצעת בין צדדים למחלוקת באופן עצמאי איננה זקוקה למעשה קניין על מנת לתת לה תוקף, ולכן לפשרה על תוספת התשלום יש תוקף ועל המזמין לשלם סכום זה בתוספת מע"מ כחוק.
פסק הדין ניתן על ידי הרב דורון אלון - אב"ד והדיינים הרב ארי סט והרב אברהם יצחק שוורץ