איש הגלות – לעשרה בטבת

התיאור הקודר של יעקב את חייו אינו נובע מכפיות טובה לחסדי ה', אלא מהבנת תפקידו בעולם. הוא נועד לסלול את דרכו של עם ישראל בגלות.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , י' בטבת תשפ"א

הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון
יש בפרשת השבוע מפגשים מרגשים רבים: יהודה ניגש אל יוסף, יוסף מתוודע אל האחים, יוסף ובנימין נופלים איש על צווארי אחיו, יעקב פוגש את יוסף.

אחרי הפגישות הנרגשות הללו מופיע גם מפגש רשמי ותכליתי, המפגש בין פרעה לבין נציגות של אחי יוסף. חמשת האחים שנבחרו תודרכו על ידי יוסף מראש להתמקד בהסבר התמחותם כאנשי מקנה. האחים הצליחו במשימה. פרעה השתכנע שכדאי לו להושיב אותם בארץ גושן ואף ביקש מיוסף לבחור מביניהם אנשי חיל שישמשו כשרי מקנה על מקנהו.

במהרה יתברר עד כמה היה הדבר נחוץ, שכן יוסף יקנה מידי המצרים את כל המקנה שלהם עבור פרעה, תמורת תבואתם, ויהיה צורך בניהול של כמות מקנה מרובה מאד, שעברה מידי האזרחים לניהול המדינה.

אחרי כל הפגישות האלה, הנרגשות והתכליתית, מופיע מפגש אחרון מוזר ביותר. אחרי המפגש עם האחים, מפגיש יוסף את פרעה עם אביו. מפגש זה מתואר בארבעה פסוקים. בפסוק הראשון, מביא יוסף את אביו אל פרעה "ויברך יעקב את פרעה". בפסוק האחרון שוב "ויברך יעקב את פרעה" ויצא מלפני פרעה. בתווך, בין שתי הברכות, מופיעים שני פסוקים המתארים את תוכן הפגישה.

פרעה שואל את יעקב: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?", ויעקב משיב בפירוט רב: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם".

המפרשים תמהים: מה ראה פרעה לשאול את יעקב לשני חייו? ועוד יותר תמוה, מה פשר תשובתו של יעקב? מדוע בחר להציג את שנותיו באופן הזה, בתלונה על רוע חייו וקוצר ימיו? מנין ידע בכלל שלא יגיע לחיי אבותיו, הרי עוד שנות חיים לפניו, וכי ידע לחשב את קיצו מראש? יותר מכך, מדוע להציג את הרע ולהביע בכך כפיות טובה לחסדים הרבים שעשה עמו ה' בכל חייו? במדרש נאמר שכפיות הטובה הזאת היא הסיבה לקיצור ימיו של יעקב. הוא נפטר בגיל מאה ארבעים ושבע, בעוד שאברהם ויצחק חיו מאה שבעים וחמש ומאה ושמונים שנה בהתאמה, מפני שגילה כפיות טובה במקום להודות לה' על חסדיו עמו.

סביר להניח שתשובתו המפורטת של יעקב נבעה מכך שהוא שמע את המנגינה של השאלה. ציון גיל בלבד לא היה מספק את פרעה. היה על יעקב להסביר ולפתור את תמיהתו של פרעה, שכן, אם לא מדובר בראיון עבודה או מילוי טופס רשמי, שאלת הגיל בשיחת היכרות בין אנשים מבטאת בדרך כלל תמיהה או השתאות, כאשר יש פער בין הצפי המוקדם לבין המתגלה בעת הפגישה. לעיתים האדם נראה צעיר מכפי גילו הצפוי ואז יש בשאלה מעין מחמאה, או שהוא נראה זקן מן הצפוי ואז השאלה מבטאת חמלה והשתתפות בצער. רוב המפרשים הבינו שפרעה ציפה לראות אדם צעיר יותר, והופתע למראה שיבתו של יעקב.

למען האמת, גם אם יעקב לא היה נראה זקן מכפי גילו, יש מידה של הפתעה בכך שאביו של המשנה-למלך מבוגר ממנו בלמעלה מתשעים שנה. יוסף היה בן שלשים ושבע בעת הזאת, יעקב בן מאה ושלשים. אנחנו רגילים לגילאים כאלה מן הסיפורים הניסיים על האבות, אולם יתכן שגם בימים ההם תוחלת החיים וזמן הנישואין וההולדה בעולם הטבעי, היו דומים למקובל בימינו ואף פחות מכך. אם כן מובנת פליאתו של פרעה למראה גילו המופלג של יעקב.

אם מפרשים כך, אפשר לומר שדברי יעקב הם כעין התנצלות – אל תתפעל כל כך מאריכות שנותי, חיי היו מרים וקשים. יש בתשובתו של יעקב מגמה של הצטנעות, ולכן גם הבהיר שעוד לא הגיע לימי אבותיו, שהיו גדולים ממנו במעלה והאריכו ימים עוד יותר. כידוע לכל מי שחושש מעין הרע, מזעור ההישגים מועיל כנגד סכנתו של המתפעל יתר על המידה.

רבים מן המפרשים פרשו עוד, שיעקב היה גם נראה זקן מכפי גילו. הדבר הפליא את פרעה שלא ציפה לפגוש ישיש תשוש-כח, ועל כן היה יעקב צריך להסביר שקשיי חייו גרמו לו להזדקן מוקדם. יעקב גם יכול היה להעריך שלא יזכה להגיע לחיי אבותיו, כי ראה שכבר תשש כוחו ולא יאריך עוד לחיות שנים רבות.

כך או כך, נדמה שהתשובה אינה מספקת. היא מבהירה במידה מסוימת את המישור האנושי הפשוט של השיח הנימוסי, אבל לא מצדיקה את ציטוטו בתורה, וגם אינה הולמת את רמת הציפיות שלנו ממפגש בין אבי האומה הישראלית לבין מלך מצרים.

חכמי ח"ן פירשו את השיחה הזאת כתובנת עומק במשמעותם של חיי יעקב, גם יעקב האיש וגם יעקב המהווה במעשיו והליכותיו סימן לבנים, לעם ישראל. שלא כאברהם שגלה מן הארץ ושב אליה, התיישב בה והתבסס בה, ושלא כיצחק שמעולם לא עזב את הארץ, יעקב הוא איש הגלות. הוא הפך מפליט נרדף לאב משפחה נכבד בגלות חרן, תחת שעבודו של לבן, והוא מסיים את חייו בגלות מצרים. בין לבין, גם בשנותיו המעטות יחסית בארץ ישראל, לא זכה לישב בשלווה מכיוון שקפצו עליו רוגזו של יוסף ופרשת דינה ושכם.

תמיהתו של פרעה בראותו את יעקב לא התייחסה רק לגיל ולמראה אלא לדמות המיוסרת שפגש. אחרי שראה את גדולתו של יוסף והתרשם מעצמתם של אחיו בהופעתם הנכבדה לפניו, הניח שאבי המשפחה יופיע לפניו במלוא הדרו הפטריארכלי, והנה הופיע לפניו ישיש שבע ימים ו"שבע רוגז", כלשונו של איוב.

זו לא רק תדמיתו של יעקב בעיני פרעה, אלא תדמיתו של עם ישראל בשנות הגלות במקומות רבים ברחבי תבל. לא אחת מתואר עם ישראל על ידי הגויים, ולעתים גם על ידי סופריו ומשורריו עצמו, כעם סובל ותשוש, יגע ורצוץ. עצמות יבשות – בלשונו של ריה"ל בספר הכוזרי.

אכן, קיים גם היבט אחר של ישראל בגולה. לא פעם זהו עם תוסס ורענן שמגיע לארץ נכרייה, מתערה בה במהירות, מניע את גלגלי הכלכלה שבה, מגיע להישגים מופלאים והופך להיות מושא לקנאה. ההיבט הזה הוא בחינת יעקב בחרן, אולם בתאורו של יעקב היורד מצרימה מוצג הדפוס האחר. לא תור הזהב בספרד, אלא ימי האינקויזיציה. לא ימי הפאר של יהדות פולין, אלא הפוגרומים ותחום המושב. בעצם, כשיעקב מתאר את חייו הוא מטרים בתאורו את מה שיקרה לבניו כעבור זמן לא רב במצרים.

התיאור הקודר של יעקב את חייו אינו נובע מכפיות טובה לחסדי ה', אלא מהבנת תפקידו בעולם. הוא נועד לסלול את דרכו של עם ישראל בעולמות של חשיכה וגלות. הוא אינו מתנצל ובוודאי אינו מתמרמר. הוא מסביר לפרעה את החיזיון הנגלה לעיניו. את פשר התופעה של משפחה עברית מפוארת שמתגלגלת בדרך לא דרך, החל מסיפור מכירת יוסף ועד עתה, לירידה למצרים.

דע לך, אומר יעקב לפרעה, השליחות שלי בעולם שונה מן השליחות של אבותי. הראשון היה צריך להקים את האומה ולטעת בה את יסודות האמונה. השני היה אמור להשתרש בארץ, ואילו אני מופקד על חיסון העם לעמוד בכל גלגולי ההיסטוריה ויסוריה. זו משימה פחות שמחה ונוחה מזאת של אבותי, אבל היא הכרחית. למעשה, היא עוד תוכיח עצמה מהר מכפי המצופה, כאשר יקום פרעה אחר על מצרים, ויעמיד למבחן את כוח העמידה של העם בחשכת הגלות והעבדות.

תענית עשרה בטבת קשורה בעומק הגלות והחשכה. מתחילת המצור על ירושלים, דרך האבלות על החורבן בהגיע הבשורה לגלות בבל ועד הקדיש הכללי על חורבן יהדות אירופה בדור האחרון.

בצד זכר החורבן והאבלות אנו מתפללים ומייחלים להיוודע שמיצינו את הערכים ואת הכוחות שנטע בנו יעקב אבינו, סיימנו לעמוד במבחני הגלות, ומעתה נתחיל לממש את ברכת אברהם ויצחק, בישיבה שלווה ובוטחת בארץ אבותינו.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג