לפני מספר שנים, נקלעתי לבית כנסת של קהילה גדולה באחת מערי אירופה. לאחר שהתפללתי, חיפשתי ספר כלשהו שרציתי ללמוד בו. עברתי ליד מקום ה'מזרח' וראיתי שם שולחן עם כיסא יחיד, סמוך ונראה למקום עמוד 'שליח הציבור', ולבי נחמץ.
השולחן היה מכוסה עם מפת ניילון ישנה, מרופטת ולא נקייה בלשון המעטה, על מדף קטן לידו, עמדה מנורת חנוכה, ששאריות של נרות ושמן זית העידו, כי עשו בה שימוש בערבוביה מספר חודשים לפני זה, וכיסא פלסטיק פשוט, שכל קשר בינו לשולחן נראה כמקרי בלבד.
בראש הקהילה הזו וכרב בית הכנסת, שימש באותו זמן יהודי משכמו ומעלה, גאון וחסיד גדול, שעשרות שנים של הוראה ולימוד עברו עליו, ובשיחה קצרה שהייתה לי בהמשך עם אחד העסקנים במקום, לא יכולתי להתאפק ושאלתי מדוע זה היחס שמקבל המרא דאתרא בקהילתו? הוא כלל לא נראה נבוך, ותירץ את עצמו, כי הרב בכלל לא אכפת לו ולא שם לב על מה וליד מה הוא יושב, ועוד תשובות כאובות כאלו ואחרות. התבוננתי וראיתי, שלצערי גם ארון הקודש מכוסה בפרוכת די ישנה ולא מכובדת.
על דברי הנביא ישעיהו: "באורים כבדו ה'", סמכו חז"ל את העניין להדליק נרות בבית הכנסת לכבוד ה'. את כבוד ה' ובית המקדש מעט אפשר וצריכים לכבד באור כפשוטו, נרות ותאורה מתאימה; אבל לא רק זאת, אלא גם בדברים שעושים 'אור' בעיני המתבונן, לנפשו של המתפלל וללבו של הלומד בבית הכנסת.
וכמה נאה ומאיר, כאשר נכנסים לבית כנסת מואר ופרוכות מכובדות פרוסות על ארון הקודש, הבימה עליה קוראים את התורה ומקום תפילת הרב; כמו גם מפות לבנות בשבתות וחגים על כל השולחנות. דבר המוסיף רבות לקיום דברי דוד המלך ע"ה בספר התהלים: "בבית אלוקים נהלך ברגש".
קיבלתי השבוע תמונה זו, בה רואים את ידידי ורעי ר' שניאור ערנטרוי, מביט בהנאה מרובה במסך המחשב, עליו מוצגת תמונה ששיגרתי אליו באותו יום, של הפרוכות החדשים כאן בבית הכנסת המרכזי, הפרוסות על ארון הקודש, על עמוד שליח הציבור ועל מקום הרב הראשי שליט"א, פרוכות שהגיעו לפני מספר ימים ומיד החלפתי אותן עם הקודמות.
את ר' שניאור אני זוכר כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. למדנו יחד ב'חיידר' של חסידות באיאן במרכז ירושלים, משפחותינו גם התפללו יחד שנים רבות בבית הכנסת חב"די הוותיק בשכונת בית ישראל בירושלים, וחווינו חוויות ירושלמיות רבות ומתוקות. כל אחד המשיך בדרכו, ולאחר שנים נפגשנו וממשיכים ב"ה להיפגש. ר' שניאור פתח עסק של הכנת פרוכות לספרי תורה, לארונות קודש ועוד תשמישי קדושה רבים ומגוונים, ואני, כגבאי בית הכנסת, מצאתי אוזן קשבת וסבלנית במיוחד, לכל רעיון או בקשה.
לצד עיסוקיו הרבים, פתוח לבו של ר' שניאור ידידי כפתחו של אולם, למעשי חסד רבים ונפלאים, רובם ככולם בסתר ולא בגלוי. מאחורי הפרגוד נודע לי על כמה מהם, במיוחד לכל מה שקשור לסייע לשלוחי הרבי הפזורים בעולם, בהם אגב גם אחיו הגדול, השליח הרב נחום ערנטרוי, הרב הראשי בעיר זפרוז'ה שבאוקראינה.
המפעל התחיל את דרכו בשכונת 'מאה שערים' בירושלים, ועם הזמן, הוא גדל ונפתח סניף בעיר וויניצא שבמערב אוקראינה. את הפרוכות הראשונה שעשו שם, נעשה במיוחד לארון הקודש בבית חב"ד בעיר וויניצא, שר' שניאור היקר גם סייע לבנייתו ומשקיע כוחות ואנרגיות למען פיתוחה של הקהילה, העומדת תחת הנהגתו המסורה של גיסי היקר והחשוב הרב שאול הורביץ.
כשרצינו כאן בבית הכנסת להביא 'סט' נוסף וחדש של פרוכות, העביר ר' שניאור את ההזמנה המיוחדת, בעיצוב חדשני ומקורי - אל הסניף בוויניצא, ובמשך מספר חודשים השקיע הצוות כוח ומרץ רב, עד שיצאה יצירה נפלאה ומיוחדת, מרשימה ומכובדת, שאומנם הייתה צריכה להגיע עוד לפני חג החנוכה, אך מכשולים רבים נערמו – עקב המצב העולמי, ובדרך נס נפלאה הצלחתי בס"ד להעבירה למוסקבה. וכאמור, לתלותה כדי לפאר את בית ה' לשם ולתפארת, ולהוסיף בהפצת אור לכל באי מקום מקדש מעט וחשוב זה.
היום, צום 'עשרה בטבת', שהוא הצום היחיד שצמים גם כשהוא חל בערב שבת - כשנה זו. ה'חתם סופר׳ מסביר את ייחודיותו של צום עשרה בטבת, בהסבר מצמררת: בכל שנה ה' דן האם בית המקדש ייבנה השנה, או חלילה תימשך הגלות. וככל שנוסיף להאיר ולכבד את בתי המקדש המעט - נזכה במהרה לבית המקדש השלישי!
בברכה גוט שבת
וייהפך עשרה בטבת, ליום ששון ושמחה בגאולה השלמה
שייע