* אנחנו רק קוראים לזה "בחירות רביעיות", אבל התחושה היא שהבחירות השלישיות עוד לא נגמרו והוכרעו. אנחנו רק קוראים לזה "סגר שלישי" אבל אנחנו בעצם עדיין בתוך הסגר השני, שטרם נגמר. אנחנו במסטיק של הבחירות כבר כשנתיים, ובמסטיק של הקורונה כבר כשנה.
כך שהתסכול הוא לא בגלל שהולכים לבחירות בפעם הרביעית. התסכול הוא שהולכים לאותן בחירות. דופקים את אותו ראש, באותו קיר, בפעם הרביעית.
לקורונה יש ככל הנראה חיסון יעיל, כך שנצליח לצאת ממנה, למרות כל הכשלים שהיא חשפה בחברה. המערכת הפוליטית מורכבת יותר, אין חיסון פלאים שיוציא אותנו מהסיפור, נצטרך לעבוד קשה על הריפוי.
* גם במערכת הבחירות הזו נשמע ערעור על עצם הלגיטימציה של המצביעים השונים. כאילו להיות שמאלני זו קללה, או להיות ביביסט זו עבירה. כאילו אין לאנשים לגיטימציה להחזיק בדעות שונות.
אלישיב רייכנר בדק בטורו ב"מקור ראשון" את הטענה המעליבה שהפריפריה הולכת אחרי ביבי כמו עדר עיוור. המסקנה מרתקת וחשובה. ובכן, 47.5% מתושבי ירוחם הצביעו מחל בבחירות האחרונות, וגם למעלה ממחצית מתושבי באר שבע, ויותר משישים אחוזים מתושבי דימונה. נתניהו נערץ שם.
גם בפריימריז בתוך הליכוד הוא ניצח בגדול את סער באזור הדרום. אבל שימו לב למה שקורה בבחירות המקומיות – מתברר שאותם תומכי נתניהו נלהבים, שכה מזדהים אתו ועם דרכו ברמה הלאומית, יודעים היטב לשקול שיקולים אחרים כשהם בוחרים ראש עיר.
נתניהו הגיע במיוחד לירוחם לפני הבחירות המוניציפליות כדי לעזור למועמדת שלו, נילי אהרון, וגם צילם עבורה סרטוני תמיכה. אבל אהרון הובסה, וטל אוחנה ניצחה בגדול. גם בערד המועמד של נתניהו הפסיד לאיש יש עתיד, ובדימונה הצליח ראש העיר בני ביטון לגבור בקושי על יריבו, למרות תמיכת נתניהו המסיבית.
יש בפריפריה עוד דוגמאות לסקופ המטלטל הזה, לפיו אנשים אשכרה יודעים לגלות חשיבה עצמאית ושיקול דעת.
היידה ביבי? היידה כבוד מינימלי לאנשים ולבחירותיהם.